מוסר על משלי ז:כו

וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל (ויקרא י"ט:י"ד). הֻזְהַרְנוּ בָּזֶה שֶׁלֹּא לְהוֹרוֹת אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר לֹא כַּדָּת וְשֶׁלֹּא כַּהֲלָכָה. וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה הֱווּ מְתוּנִים בַּדִּין. וְנִמְהֲרֵי לֵב לְהָבִין וּלְהוֹרוֹת לֹא יַצִּילוּ אֶת נַפְשָׁם מִתֵּת מִכְשׁוֹל לִפְנֵי עִוֵּר וְחַטָּאתָם כָּבְדָה מְאוֹד. כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (תהילים פ"ב:ה') לֹא יָדְעוּ וְלֹא יָבִינוּ בַּחֲשֵׁכָה יִתְהַלָּכוּ יִמּוֹטוּ כָּל מוֹסְדֵי אָרֶץ. וְעוֹד אָמְרוּ הֱוֵי זָהִיר בַּתַּלְמוּד שֶׁשִּׁגְגַת תַּלְמוּד עוֹלָה זָדוֹן. וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (סוטה כב.) כִּי רַבִּים חֲלָלִים הִפִּילָה זֶה תַּלְמִיד שֶׁלֹּא הִגִּיעַ לְהוֹרָאָה וּמוֹרֶה. וַעֲצוּמִים כָּל הֲרוּגֶיהָ זֶה תַּלְמִיד שֶׁהִגִּיעַ לְהוֹרָאָה וְאֵינוֹ מוֹרֶה.

וּבִכְלָל זֶה הוּא גַּם כֵּן, הַמַּכְנִיס עַצְמוֹ לִהְיוֹת מוֹרֵה הוֹרָאָה, וְלֹא הִגִּיעַ לְהוֹרָאָה, וּבִגְלַל זֶה בָּאִים גַּם כֵּן גְּזֵרוֹת רָעוֹת עַל שׂוֹנְאֵי יִשְׂרָאֵל. וְעַל זֶה נֶאֱמַר (מִשְׁלֵי ז, כו): "כִּי רַבִּים חֲלָלִים הִפִּילָה וַעֲצֻמִים כָּל הֲרוּגֶיהָ". וְכָל זֶה גּוֹרֵם הַמּוֹרֶה הוֹרָאָה וְלֹא הִגִּיעַ לְהוֹרָאָה, אוֹ מִי שֶׁמְּחַדֵּשׁ בְּדִבְרֵי תּוֹרָה בְּהַקְדָּמוֹת שְׁקָרִים וּדְבָרִים שֶׁאֵינָן שֶׁל אֱמֶת. וְעַל כֵּן אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי לְתַלְמִידָיו:

ומה גם להורות הוראה לרבים, הנה יראת ד' מוכרח לו ביותר, למען שיעמול להשתלם כל צרכו במשפט ההוראה, אכן בלא יראת ד' יוכל להיות בכלל מה שאמרו חז"ל בגמ' ע"ז דף י"ט, כי רבים חללים הפילה זהו תלמיד שלא הגיע להוראה ומורה, וכן צריך להיות מיראי הוראה, וכמו שאמרו חז"ל בסנהדרין דף ז', לעולם יראה דיין עצמו, כאילו חרב מונחת לו בין ירכותיו, וגיהנם פתוחה לו מתחתיו, א"כ הרי צריך שיהיה פחד אלקים לנגד עיניו: