מוסר על משלי ח:כא

וכדי להפליג על מדת הענוה ובעבור הראות את יקר תפארת גדולתה אמר כי המחזיק בה הוא מובטח שהוא בן העולם הבא והוא שאמרו במסכת סנהדרין (כ"ו דף סח:) שלחו מתם אי זהו בן העוה"ב ענותן ושפל ברך מכיך נפשייה שייף ועייל שייף ונפיק לעי באורייתא תדירא ולא מחזיק טיבותא לנפשיה ויהבי רבנן עינייהו ברב עולא בר אהבה, הרי שהקדים מדת הענוה שהיא עליונה על כלם ואח"כ פרט מדת הענוה בגוף ובנפש, שפל ברך הוא שיהיה שפל עם בני העולם בענין משאו ומתנו ובנחת עם הבריות זהו מדות הגוף. מכיך נפשיה הוא רוח שפלה שלא יהיה גבה רוח וזהו מדות הנפש, ובמס' אבות פרק בעשרה מאמרות כל מי שיש בו שלשה דברים הללו מתלמידיו של א"א ושלשה דברים רעים הללו מתלמידיו של בלעם הרשע. עין טובה ונפש שכלה ורוח נמוכה מתלמידיו של א"א, ושלשה דברים רעים הללו מתלמידיו של בלעם הרשע. מה בין תלמידיו של א"א לתלמידיו של בלעם הרשע, תלמידיו של בלעם הרשע יורדין לגיהנם שנאמר (תהילים נ״ה:כ״ד) ואתה אלהים תורידם לבאר שחת וגו'. אבל תלמידיו של א"א אוכלין בעוה"ז ונוחלין העוה"ב, שנאמר (משלי ח׳:כ״א) להנחיל אוהבי יש וגו'. וביאור זה כי עין טובה הוא שאין לו קנאה על חבירו וחס על כבוד חבירו ככבוד עצמו. נפש שפלה שהוא משפיל את עצמו אצל הכל והוא מעורב עם הבריות, רוח נמוכה היא מדת הענוה, ופירש הר"ם ז"ל ועין טובה היא מדת הסתפקות כלומר שאדם מסתפק במה שיש לו ואיננו להוט אחר המותרות, ונפש שפלה הוא הזהירות, ורוח נמוכה היא הענוה היתירה והשלשה שכנגדם והוא החריצות לקנות ממון הוא עין רעה הפך עין טובה ורוב התאוה הוא נפש רחבה והגאוה הוא רוח גבוהה, ושלש מעלות ההן נתפרסמו לאברהם אבינו ומפני זה יקראו כל מי שימצאו בו אלו הפחיתיות השלשה תלמידיו של בלעם אחר שהתנהג במדותיו. והזהירות לאברהם הוא שאמר לשרה (בראשית י״ב:י״א) הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את. ואמרו רז"ל שמעולם לא נסתכל בה עד אותה שעה וזה תכלית הזהירות, ומדת ההסתפקות לאברהם הוא שהניח כל רכוש סדום ולא רצה ליהנות ממנו כמו שאמר (בראשית י״ד:כ״ג) אם מחוט ועד שרוך נעל. והענוה הוא שאמר (שם יח) ואנכי עפר ואפר. אבל בלעם נתפרסם על החריצות על הממון הוא שכתוב (דברים כ״ג:ה׳) ואשר שכר עליך את בלעם בן בעור ועל התאוה הוא שיעץ לבלק להפקיר את הנשים לזנות עם ישראל ואין ספק כי עצתו של אדם נמשכת אחר טבעו, ועל הגאוה הוא שאמר נאם שומע אמרי אל ושם אמרו (אבות פ"ה) עז פנים לגיהנם ובוש פנים לגן עדן. ודבר ידוע כי הענוה ובושת הפנים סימן לאדם שהוא מזרע אברהם כי טבע הבנים נמשך אחר טבע האב וכן אמר הכתוב (בראשית י״ח:י״ט) כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו וגו':

הצדיק האוהב מאהבה מזומן הוא לחיי העוה"ב ונזון מזיו החכמה העליונה הנקראת יש שנאמר (משלי ח׳:כ״א) להנחיל אוהבי יש, וע"ד הפשט להנחיל אוהבי יש עתיד הקב"ה להנחיל לכל צדיק וצדיק שלש מאות ועשר עולמות כמנין יש שנאמר להנחיל אוהבי יש. יתחייב אדם שיתבונן וישת אל לבו גודל חיובו לאהוב את הקב"ה וכ"ש שהוא ית' קדמנו בזה לאהוב את ישראל אהבה גדולה כי ע"כ ימשילו הכתובים אהבתו לישראל לאהבת איש ואשתו והוא שכתוב (הושע ב׳:כ״א) וארשתיך לי לעולם וכתיב (ישעיהו נ״ד:ה׳) כי בועליך עושיך ומרוב אהבת אלינו לא מצינו בכל ספרי הנביאים שום פורעניות ותוכחת לישראל שאין נחמתה בצדה, ואף במקום התוכחת עצמה מצינו שהלשון יכלול נחמה והוא דבר הושע שכתוב (הושע א׳:ו׳) קרא שמה לא רוחמה כי לא אוסיף עוד ארחם את בית ישראל כי נשא אשא להם, ולשון נשא אשא לפי קשר הענין יהיה מלשון עקירה והכרתה כלשון (בראשית מ׳:י״ג) ישא פרעה את ראשך, אמנם יש בו זכרון נחמה לפי שהוא כולל לשון סליחה כן תרגם יונתן ברם אם יתובון אשבוק להון, ומרוב אהבתו לישראל צמצם שכינתו בין שני הכרובים והוא שדרשו ז"ל (סנהדרין ז) כד רחימתין עזיזא אפותי דספסירא סגי לן, ומרוב אהבתו לישראל לא רצה להחליפם בשום זמן מהזמנים באומה אחרת שכן דרשו ז"ל אמר הושע לפניו רבש"ע החליפם באומה אחרת אמר לו כבר נשבעתי שלא אחליפם באומה אחרת וכן כתוב תחלת דבר ה' בהושע ויאמר ה' אל הושע קח לך אשת זנונים וילדי זנונים כי זנה תזנה הארץ מאחרי ה' ותרגם יונתן ע"ה אמיר ע"י הושע נביאה הוא הושע דאיתנבי בריש ארבע נביאן הושע ועמוס וישעיה ומיכה, שריות פתגמא דה' בהושע ואמר ה' להושע זיל ואיתנבי על יתבי קרתא מעותא דאינון מוסיפין למיחטי ארי מטעא יטעון דיירי ארעא מבתר פולחנא דה' מתיב הושע ואמר קדמוהי דקוב"ה רבון עלמא ה' אם חטאן ישראל קדמך חליפינון באומה אחריתי בכן אמר קוב"ה עלוהי דהושע דהו"ל למילף מן משה רביה דצלי על ישראל ובעי רחמי עליהון ואמר וכען אם שבקת לחוביהון ואם לאו מחני כען מספרך דכתבת ולא מסתייא דלא בעית רחמין קדמי אלא אמרת חליפינון באומה אחריתי כען א"ל דיסב איתתא זניתא ותוליד ליה ואימא ליה דיחלף יתה וידע אידא שגושיא בליביה דאיניש די מחליף איתתיה ובנוהי. בכן א"ל קוב"ה להושע זיל סב לך איתתא זניתא ותלד לך ולדין דזנו ואזל ונסיב ית גומר בת דבלים, גומר כ"ע זייני וגמרו בה, דבלים דתיבעי לה אינשי כמא דתיבעי הא דבלתא ועדיאת וילידת ליה תרין בנין ובנת וא"ל זיל חלף הדא אתתא זניתא ובנהא דהיא זניתא ובנהא דזנו מתיב ואמר קדמוהי בבעו מנך רבון עלמא הלא מן קדמך אתגזר עלי למנסבא וכדו דילידת לי תרין בנין ובנת את מפקד לחלפינון יתה יהא רעוא מן קדמך דתיחוס עלי דלא תיפריש ביני ובין בניי. מתיב ואמר קוב"ה וא"ל הושע נביאה הוה לך למילף מן מילי דילך דאיתתא זניתא ובנין דזנו לית את בעי להון למיחלף, וכד את אמר לי למיחלף בניא חביבייא דילי בניהון דרחימ', דאינון אברה' יצחק ויעקב דהליכו קדמי בקשוט, בכן מתיב הושע חבית קדם ה' מתיב קוב"ה וא"ל לא אקבל מנך עד דתברכינון לישראל ותתנבי עליהון טבין בכן פתח הושע בנבואתיה ואמר ויהי מנין דישראל כחלא דימא ע"כ, והא למדת כמה גדולה אהבת הקב"ה לישראל שנמשלה לאהבת איש לאשתו ושלא רצה להחליפם בשום אומה. ולכך יתחייב אדם שיתבונן בזה ושיאהב את השם ית' האוהב אותנו יותר מכל האומות הוא שכתוב (מלאכי א׳:ב׳) אהבתי אתכם אמר ה' ודרשו ז"ל אין אומות יכולין לבטל אותה אהבה, והוא שאמרו במדרש שה"ש (שיר השירים ח׳:ז׳) מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה מים רבים אלו אומות העולם שנא' (ישעיהו י״ז:י״ב) הוי המון עמים רבים. לכבות את האהבה שאהב הקב"ה לישראל שנא' אהבתי אתכם אמר ה' וכיון שהוא אוהב אותנו חייבין אנחנו לאהוב אותו ולכך הזהיר משה רבינו ואמר ואהבת את ה' אלהיך: מדת האהבה גדולה אך מדת החשק גדולה ממנה כי האהבה הוא שאוהב את האהוב בכל פעולותיו בנגלה ובנסתר אבל לעתים תתעלם האהבה ממנו וישכח אותה כשהוא מתעסק באכילה ושתיה או בשינה אבל החשק היא דבקות המחשבה באהבה גדולה ועזה שאין מחשבת החושק נפרדת מן החשוק כלל, והעד ע"ז (בראשית ל״ד:ח׳) ותדבק נפשו בדינה ואמר (שם) שכם בני חשקה נפשו בבתכם פירוש על הדבקות שהזכיר כבר שהוא החשק כי אין החושק מחשב בדבר אחר כי אם בחשוק לבדו ואף כשיאכל וישתה לא יחשוב כי אם בו ולפעמים יתבטל ממנו חוש העינים ולא יתאוה למטעמותיו ולא יאכל כלל גם בשינה יראה החשוק בחלומו ויספר עמו, וכדי להפליג במעלת החשק המשיל המלך דוד ע"ה חשקו את ה' יתעלה לחשק הצמא שהוא חשק גדול וחזק יותר מכל חשק גופני והוא שאמר (תהילים ס״ג:ב׳) צמאה לך נפשי כמה לך בשרי בארץ ציה ועיף בלי מים, המשיל צמא בנפשו בחשק הש"י לצמא הצמא למים והוא בארץ מדבר ואומר כמה לך בשרי על שם שכל הרגשותיו בטלות וכל שאר עניניו הוא שוכח איננו זוכר כי אם המים, ולכך הפליג בדבריו ואמר בארץ ציה כי הצמא והוא בארץ ציה הלא חשק הצמא כפול והפליג עוד באמרו ועיף כי אלו לא היה עיף לא יגדל חשקו כל כך. והפליג עוד באמרו בלי מים כלומר שאין לו עוד תקוה שיהיה לו מים שהרי בארץ ציה הוא ולכך חשק הצמא בו ירבה ויפרוץ. ומרוב הפלגת מעלת החשק על מעלת האהבה אמר הכתוב (תהילים צ״א:י״ד) כי בי חשק ואפלטהו וגו' לא אמר כי בי אהב אלא כי בי חשק ולמדך הכתוב כי היודע אמתת שמו ית' הוא החושק הזוכה לאורך ימים לחיי העוה"ב. ומבואר שאין עיקר כוונת הכתוב באורך ימים של העוה"ז כי החושק הוא האיש המסתלק מכל מחשבות גופניות איננו חושש לאריכות ימים של העוה"ז ואין כל מחשבותיו אלא בעניני העוה"ב:

שנינו במסכת סוכה (פ"ד דף מ"ח) ההלל והשמחה שמונה וזו היא שמחת השואבה שהיו שמחין בה חכמי ישראל (פ"ה דף נא) חסידים ואנשי מעשה וראשי ישיבות היו מרקדין באבוקות של אור ואומרין דברי תשבחות והלוים היו מנגנים בכנורות ובכל כלי שיר ועל שמחה זו אמרו רבותינו ז"ל שם (דף נא ב) מי שלא ראה ירושלים בתפארתה לא ראה כרך נחמד מעולם, מי שלא ראה בית המקדש בבנינו לא ראה בנין מפואר מעולם. מאי היא זה בנין הורדוס במאי בנייה אמר רבא באבני שישא ומרמרא, איכא דאמרי באבני שישא כוחלא ומרמרא אפיק שפה ועייל שפה כי היכי דליקביל סידא סבר למישעייה בדהבא אמרי ליה רבנן שבקיה דהכי שפיר טפי דמיחזי כאדוותא דימא, רבי יהודה אומר מי שלא ראה דיופלוסטון של אלכסנדריא של מצרים לא ראה בכבודן של ישראל מעולם כמין בסילקי גדולה היתה סטיו לפנים מסטיו והיו בה ששים רבוא כפלים כיוצאי מצרים וע"א קתדראות של זהב היו שם כנגד ע"א זקנים וכל אחת מהן אינה פחותה מכ"ה אלף דינרי זהב, ובימה של זהב בנויה באמצע וחזן הכנסת עומד עליה והסודרים בידו כיון שהגיע לענות אמן הלה מניף בסודרין ועונין אמן ולא היו יושבין מעורבבין אלא זהבים בפני עצמן. טרסיים בפני עצמן, גרדיים בפני עצמן, כספים בפני עצמן, נפחין בפני עצמן, כדי שיהא עני מכיר את בני אומנותו ונפנה לשם ומשם מתפרנס ויוצא. אמרו עליו על רבן שמעון בן גמליאל כשהיה שמח שמחת בית השואבה היה נוטל ח' אבוקות של אור בידו וזורקן כלפי מעלה ומקבל אחת וזורק אחת ואין אחת נוגעת בחברתה וכשמשתחוה נועץ שני גודליו בקרקע ושוחה ונושק את הרצפה וזוקף ואין כל בריה יכולה לעשות כן וזו היא קידה. אמרו עליו על הלל הזקן כשהיה שמח שמחת בית השואבה היה אומר אם אני כאן הכל כאן אם אני אין כאן מי כאן, והנה הלל הזקן היה גדול בחכמה וכמו שארז"ל כי שמונים תלמידים היו לו להלל הזקן שלשים מהם ראוים שתשרה שכינה עליהם כמשה רבינו ושלשים מהם ראוים שתעמוד להם חמה כיהושע בן נון עשרים בינונים, גדול שבכלם יונתן בן עוזיאל אמרו עליו על יונתן בן עוזיאל בשעה שיושב ועוסק בתורה כל עוף שפורח עליו מיד נשרף, קטן שבכולם רבן יוחנן בן זכאי אמרו עליו על רבן יוחנן בן זכאי שלא הניח מקרא ומשנה תלמוד הלכות אגדות דקדוקי סופרים גזרות שוות תקופות וגימטריאות משלות כובסים ומשלות שועלים שיחת שדים שיחת דקלים שיחת מלאכי השרת מעשה מרכבה הויות דאביי ורבא לקיים מה שנאמר (משלי ח׳:כ״א) להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא. וכשם שהיה גדול בחכמה כן היה מופלג בחסידות ובענוה והיה עושה נפשו מרכבה לש"י כמו שאמרנו למעלה בדוד המלך שאמר אשכילה בדרך תמים. ועל כן אמר (סוכה פ"ה מד) אם אני כאן הכל כאן, ואין כונתו על עצמו דווקא אלא על האדם השלם כענין שאמרו (אבות פ"ק ז) אם אין אני לי מי לי. והיתה כונתו שהשכינה שורה עם האדם השלם זהו שאמר הכל כאן שהוא רמז לשכינה אף הקב"ה אומר לו אם תבא לביתי אני אבוא לביתך ואם לא תבוא לביתי אני לא אבא לביתך, וביאור זה אם אתה תבוא לביתי אם יש לך ידיעה שתדע ליחד שמי הרי שמו של הקב"ה נקרא עליך ומתיחד בך אני אבוא לביתך כלומר אתקרב אצלך ואדבק עמך וזו היא שאלת דוד (תהילים ק״א:ב׳) מתי תבוא אלי כי היה ממתין שיתיחד שכלו באור העליון, וכשם שאמר דוד בכאן מתי תבוא אלי כך המאמר בהלל אם אתה תבוא לביתי אני אבוא לביתך, והוכיח זה מן הכתוב שאמר (שמות ב) בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך: