שִׂמְחָ֣ה לָ֭אִישׁ בְּמַעֲנֵה־פִ֑יו וְדָבָ֖ר בְּעִתּ֣וֹ מַה־טּֽוֹב׃
ספר הישר
והנני מפרש לך מידות השכל והדעות ובמה יוודע השכל. ונאמר, כי אדם אשר מעשיו בקו המישור, ולא יעבור בהם התיכונה, ולא יקצר מעשיו מהגיע אליה, הוא בעל שכל טוב, ודמיון זה כגון הדיבור, אם יוסיף אדם בדיבורו על הראוי נקרא שוטה, והוא חוטא, כמו שנאמר (משלי י) ״ברוב דברים לא יחדל פשע״. ואם ימעט דבריו מן הראוי נקרא אויל, כאשר אמר (משלי כד) ״ראמות לאויל חכמות בשער יפתח פיהו״. ואם יהיו דברי פיו כראוי, וכל דבריו במשפט ובמישור, נקרא משכיל, כאשר אמר (משלי טז) ״משכיל על דבר ימצא טוב״. ואמר הכתוב (משלי טו) ״שמחה לאיש במענה פיו ודבר בעתו מה טוב״. ועל זה אמר שלמה המלך, עליו השלום (קהלת ז) ״אל תהי צדיק הרבה ואל תתחכם יותר למה תשומם, אל תרשע הרבה ואל תהי סכל למה תמות בלא עתך״. ורצה בשני אלה להודיענו המישור בכל מעשה ובכל מאמר. וכן בעבודת הבורא יתברך. ותבין מזה, כי המעשים והדיבורים אשר הם בקו המישור, בכל מעשה ובכל מאמר, הם טובים בעיני ה׳ והם הנקראים עבודת ה׳. וזאת המידה לא תושלם כי אם בדעת ובהשכל, כאשר אמר הנביא (ירמיה ג) ״ונתתי לכם רועים כלבי ורעו אתכם דעה והשכיל״. וכפי הדעת והשכל שיהיה לאדם, כן יהיו מעשיו במישור, ויהיה טוב עם ה׳ ועם אנשים, כאשר אמר שלמה המלך, עליו השלום (משלי יב) ״לפי שכלו יהולל איש״. ואם לא יהיה לו שכל, לא יעבוד את אלהיו כראוי, מפני ארבעה דברים המעכבים את העבודה ומשחיתים אותה:
מנורת המאור
ואסור לקרות פסוק מן התורה או מן הנביאים בבית המשתה שלא בזמנו, כדגרסי' במ' סנהדרין בפ' חלק, ת"ר הקורא פסוק בשיר השירים ועשאו כמין זמר, והקורא פסוק בבית המשתאות בלא זמנו, מביא רעה לעולם. מפני שהתורה חוגרת שק ועומדת לפני הב"ה ואומרת, רבונו של עולם, עשאוני בניך ככנור המנגנין בו גוים. אמ' לה, בתי, בשעה שיהו אוכלין ושותין במה יהיו עוסקין. אומרת לפניו, רבונו של עולם, אם בעלי מקרא יעסקו בתורה נביאים וכתובים, אם בעלי משנה יעסקו במשנה ובאגדות, אם בעלי תלמוד יעסקו בהלכות הפסח בפסח, בהלכות עצרת בעצרת, והלכות החג בחג. ר' שמעון בן אלעזר אומר, כל הקורא פסוק בזמנו מביא טובה לעולם, שנא' (משלי טו, כג) ודבר בעתו מה טוב. וגרסינן במ' מגלה בפרק בני העיר, ת"ר משה תיקן להם לישראל שיהיו שואלין ודורשין בענינו של יום, הלכות פסח בפסח, הלכות עצרת בעצרת, הלכות החג בחג, שנא' (ויקרא כג, מד) וידבר משה את מועדי ה' אל בני ישראל. וכשאדם קורא התורה בזמנה, צריך לקרותה באימה וביראה ובשמחה, שנא' (תהלים ב, יא) עבדו את ה' ביראה וגילו ברעדה, ואומר עבדו את ה' בשמחה בואו לפניו ברננה. ויקראנה בניגון ובנעימה, ויטעים הטעמים באר היטב, דאמ' ר' שפט א"ר יוחנן, הקורא בלא נעימה ושונה בלא זמירה, עליו הכתו' אומר וגם אני נתתי לכם חוקים ומשפטים צדיקים לא טובים. אבל העוסק בתורה לשמה ובמקום הראוי לה ובזמנה, לא די לו שהוא מביא טובה לעולם, אלא שהב"ה מלמדו להועיל, ומראהו דרכי התעודה, ופוקח את עיניו לראות את מצפוניה, ונותן בלבו בינה ודעת להבין את סתריה, כדגרסינן במ' נדה בפרק תינוקת, מה יעשה אדם ויחכם, ירבה בישיבה וימעט בסחורה, רבים עשו ולא הועילו, יבקש רחמים ממי שהחכמה שלו, שנאמר (משלי ב, ו) כי ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה. א"ר חייא משל למלך בשר ודם שעשה סעודה לכל עבדיו ולאוהבו שגר משלפניו. כך הב"ה נתן תורה לכל ישראל והביא אותה לפניהם כשולחן ערוך, אבל למי שהוא למד תורה לשמה הוא מורה אותו מחכמתו וממה שלא גלה לכל אדם אלא ליודעיו ולחושבי שמו.
שני לוחות הברית
אומר ברוך ה' יום יום ואוכל בשמחה לחמו, כי אינו חפץ במותרות, רק אשר יאכל לכלכל הנפש הרוחניית להתחזק בתורה לשמוח בה שהיא משמחת הלב, כמו דכתיב (תהלים יט, ט) פקודי ה' ישרים משמחי לב. ועל זה אמר הכתוב (משלי טו, כג), שמחה לאיש במענה פיו ודבר בעתו מה טוב, ירצה שהאיש שהוא חשוב, כי כל מקום שנאמר איש הוא חשוב, הוא שמח בשני דברים, דהיינו בתורה, ושמח בחלקו. וזהו שכתוב במענה פיו, רמז על התורה, ואמר ודבר בעתו מה טוב, ירצה כי כשיש דבר מה בעת ההיא, אף כשכלה פרוטה מכיסו ואין בידו לפרוט כעת מחר אפילו פרוטה אחת, אפילו הכי טוב בעיניו, כי יודע כי ה' לא יעזבנו: