מוסר על משלי טז:ו

ויש לך לדעת כי לשון חלול השם הוא מלשון חול כי המחלל את השם בדבורו או במעשהו סיבה שהבריות השומעים או הרואים יהרהרו אחריו לעשות למעלה מן הקדש חול, וכן מצינו במצות שבת שכתוב (שמות ל״א:י״ד) מחלליה מות יומת לפי שהשבת היא קודש ונקראת קדש שנאמר (שם) ושמרתם את השבת כי קדש היא לכם והעושה בה מלאכה ומחלל אותה עושה מן הקדש חול ולכך נענש בכרת כי תכרת נפשו מן הקדש שהיא ראויה לשוב שם, והזכיר הנביא לעתיד (יחזקאל ל״ו:כ״ג) וקדשתי את שמי הגדול המחולל בגוים כי בהיות ישראל בגלות בתכלית השפלות הלא זה סבה שיחשיבו הקדש לחול ולכך יבטיח הקב"ה שיראה לעתיד קדושת שמו הגדול. והזכיר שאע"פ שעון חלול השם חמור ביותר מצינו לו רפואה עם מה שיקדש את השם באותו דבר שחללו לפי שכל עבירה תמצא כופר בשיעשה אדם מצוה כנגדה כגון שתאמר ראובן חלל את השם ואם כנגד מה שחללו יקדשנו אז ינקה מעון חלול השם, ועל זה אמר הכתיב (ויקרא כ״ב:ל״ב) ולא תחללו את שם קדשי ונקדשתי בתוך בני ישראל, לימדך הכתוב כי תקנת חלול השם בקדוש השם, ומפורש אמרו חטא אדם בלשון הרע יעסוק בתורה. חטא אדם בעריות יגדור עצמו מהן ואפי' במותר. חטא אדם בראיית עיניו יזיל אותם דמעות וכן אמר דוד (תהילים קי״ט:קל״ו) פלגי מים ירדו עיני על לא שמרו תורתך. והענין כי העבירה היא חולי הנפש והנה הוא כחולי הגוף שאינו מתרפא כי אם בהפכו והרופא הבקי ירפאנו בשכנגדו, והוא שאמר שלמה ע"ה (משלי ט״ז:ו׳) בחסד ואמת יכופר עון. ביאורו יכופר עון הרשע והשקר שהם בהפך מן החסד והאמת. אמרו ז"ל (ב"ב פ"ק דף ד) בענין הורדוס המלך ששאל לבבא בן בוטא אם אפשר שיהיה לו תקנה במה שהרג כמה מחכמי ישראל והשיב לו כי אפשר לו זה ואמר לו כי הוא כבה אורו של עולם לפיכך יעסוק באורו של עולם והלך והשתדל בבנין בית המקדש שכן מצינו שבה"מ נקרא אורו של עולם שנא' (ישעיהו ס׳:ג׳) והלכו גוים לאורך ומלכים לנוגה זרחך:

ב. מָצוּי מְאֹד, כְּשֶׁבָּא לְבֵית הַמִּדְרָשׁ הוּא לוֹמֵד גַּם כֵּן פֶּרֶק מִשְׁנָיוֹת אוֹ דְּבַר הֲלָכָה אוֹ "עֵין יַעֲקֹב" וְכַדּוֹמֶה, וּכְבָר אָמְרוּ חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (ברכות ס"ד:): הַיּוֹצֵא מִבֵּית הַכְּנֶסֶת (שֶׁבִּזְמַנָם הָיוּ רְגִילִין לְהִתְפַּלֵּל בְּבֵית הַכְּנֶסֶת וְהַלִּמּוּד בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ) וְנִכְנָס לְבֵית הַמִּדְרָשׁ, זוֹכֶה וּמְקַבֵּל פְּנֵי הַשְּׁכִינָה, מַה שֶּׁאֵין כֵּן כְּשֶׁמִּתְפַּלֵּל בִּיחִידוּת בְּבֵיתוֹ, נִשְׁאָר בְּלֹא תּוֹרָה, וְקִלְקוּל זֶה מָצוּי מְאֹד בַּעֲוֹנוֹתֵינוּ הָרַבִּים, אֵצֶל כַּמָּה אֲבֵלִים, שֶׁרוֹצִים לְזַכּוֹת אֲבוֹתֵיהֶם, עוֹשִׂים מִנְיָן קָבוּעַ בְּבֵיתָם לְכָל הַשָּׁנָה, אֲבָל יָצָא שְׂכָרָם בְּהֶפְסֵדָם, שֶׁתֵּכֶף אַחַר הַתְּפִלָּה הוֹלֵךְ כָּל אֶחָד לְבֵיתוֹ, וְנִשְׁאָרִים כָּל הָאֲנָשִׁים בְּאֵלּוּ הַיָּמִים בְּלֹא תּוֹרָה, וְדָבָר זֶה אֵינוֹ זְכוּת כְּלָל לַאֲבוֹתֵיהֶם. וְעִקַּר תִּקּוּן לְנִשְׁמַת אֲבוֹתָיו הוּא, כְּשֶׁהַבֵּן מִתְחַזֵּק לִלְמֹד תּוֹרָה בְּכָל יוֹם, וְכֵן לַעֲשׂוֹת חֶסֶד. וּכְמוֹ הָאָדָם לְעַצְמוֹ בְּעוֹדֶנּוּ חַי עִקַּר תִּקּוּנוֹ, שֶׁיִּתְכַּפְּרוּ עֲוֹנוֹתָיו, הוּא עַל יְדֵי תּוֹרָה וָחֶסֶד, כְּדִכְתִיב (משלי ט"ז ו'): "בְּחֶסֶד וֶאֱמֶת יְכֻפַּר עָוֹן". וְאָמְרוּ חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, דֶּאֱמֶת זוֹ הַתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר בָּהּ (משלי כ"ג כ"ג): "אֱמֶת קְנֵה וְאַל תִּמְכֹּר". כֵּן הַבֵּן, כְּשֶׁרוֹצֶה לְזַכּוֹת לְאָבִיו, עִקָּרוֹ הוּא תּוֹרָה וָחֶסֶד. וְעַיֵּן בְּסִפְרִי "אַהֲבַת חֶסֶד" פֶּרֶק ט"ו, שָׁם הֶאֱרַכְנוּ בַּהַגָּהָה בָּזֶה (הבאנו את ההגהה בסוף הספר בעמוד רע"ה).

הָעִקָּר הַשִּׁבְעָה עָשָׂר – לִרְדֹּף פְּעֻלַּת הַחֶסֶד וְהָאֱמֶת: כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ט"ז:ו') בְּחֶסֶד וֶאֱמֶת יְכֻפַּר עָוֹן וּבְיִרְאַת ה' סוּר מֵרָע. וְעַתָּה הִתְבּוֹנֵן בְּסוֹד הַמִּקְרָא הַזֶּה. כִּי הַאֻמְנָם אִם הַחוֹטֵא לֹא שָׁב אֶל ה'. לֹא יִתְכַּפֵּר עֲוֹנוֹ בְּפֹעַל הַחֶסֶד. כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (דברים י':י"ז) אֲשֶׁר לֹא יִשָּׂא פָנִים וְלֹא יִקַּח שֹׁחַד. וּפֵרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה לֹא יִקַּח שֹׁחַד מִצְוָה. לִמְחֹל וּלְהַעֲבִיר עַל הָעֲוֹנוֹת. וְעוֹד אָמְרוּ כָּל הָאוֹמֵר הקב"ה וַתְּרָן הוּא יִוָּתְרוּ חַיָּיו. אֲבָל מַאֲרִיךְ אַפַּיִם. וְאִם לֹא יִשְׁמְעוּ. יִמַּד פְּעֻלָּתָם אֶל חֵיקָם. אָכֵן זֶה שֶׁאָמַר שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ עָלָיו הַשָּׁלוֹם בְּחֶסֶד וֶאֱמֶת יְכֻפַּר עָוֹן. עַל בַּעַל הַתְּשׁוּבָה דִּבֵּר. כִּי יֵשׁ עֲבֵרוֹת שֶׁהַתְּשׁוּבָה וְיוֹם הַכִּפּוּרִים תּוֹלִין וְיִסּוּרִין מְמָרְקִין. כַּאֲשֶׁר יִתְבָּאֵר בַּשַּׁעַר הָרְבִיעִי. וְהִנֵּה הַחֶסֶד יָגֵן בְּעַד הַחוֹטֵא וְיִשְׁמֹר עָלָיו מִן הַיִּסּוּרִין. בְּשֶׁגַּם הַצֵּל יַצִּיל מִן הַמָּוֶת. כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (משלי י':ב') וּצְדָקָה תַּצִּיל מִמָּוֶת. וְעוֹד יֵשׁ עָוֹן וְהוּא עֲוֹן חִלּוּל הַשֵּׁם. שֶׁהַתְּשׁוּבָה וְיִסּוּרִין תּוֹלִין וּמִיתָה מְמָרֶקֶת כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיהו כ"ב:י"ד) אִם יְכֻפַּר הֶעָוֹן הַזֶּה לָכֶם עַד תְּמֻתוּן. וְהִנֵּה כַּאֲשֶׁר הָאָדָם מִשְׁתַּדֵּל לִתְמֹךְ בְּיַד הָאֱמֶת. וְיַעֲזֹר אַחֲרָיו וְיִתְעוֹרֵר בִּדְבָרָיו. וְהוֹפִיעַ אוֹרוֹ לְעֵינֵי בְּנֵי עַמּוֹ. וִיחַזֵּק יְדֵי אַנְשֵׁי הָאֱמֶת. וְנָשָׂא רֹאשָׁם. וְכִתּוֹת הַשֶּׁקֶר יַשְׁפִּילֵם יַגִּיעֵם עַד עָפָר. הִנֵּה אֵלֶּה דַּרְכֵי קִדּוּשׁ ה'. וְהוֹד וְהָדָר לֶאֱמוּנָתוֹ וַעֲבוֹדָתוֹ בָּעוֹלָם. וְעֹז וְתִפְאֶרֶת בְּמִקְדַּשׁ תּוֹרָתוֹ. עַל כֵּן בְּהַרְבּוֹת פְּעָלָיו לְקַדֵּשׁ אֶת ה' וּלְעוֹרֵר הָאֱמֶת לְהָכִין אוֹתוֹ וּלְסַעֲדוֹ. וְנִסְלַח לוֹ מֵעָוֹן הַחִלּוּל עִם הַתְּשׁוּבָה בְּשׂוּמוֹ הָאֱמֶת לְעֻמַּת אַשְׁמַת הַחִלּוּל. מִדַּת תְּשׁוּבָתוֹ נֶגֶד מִדַּת מְשׁוּבָתוֹ. זֶה בֵּאוּר בְּחֶסֶד וֶאֱמֶת יְכֻפַּר עָוֹן.