מוסר על משלי טז:ז

אֲבָל הָאָדָם שֶׁהוּא זַךְ בְּמַעֲשָׂיו, וְלֹא יִתְגָּאֶה וְלֹא יְהַלֵּל עַצְמוֹ כְּשֶׁיּוֹדֵעַ שֶׁיֵּשׁ עֲבֵרָה בַּדָּבָר, אָז יָבוֹא הַיֵּצֶר הָרַע וְיַעֲרֹךְ עוֹד מִלְחָמָה לְהַפִּילוֹ לְלָכְדוֹ בְּרִשְׁתּוֹ, וְיוֹרֶה הֶתֵּר וּמַסְבִּיר לוֹ סְבָרוֹת שֶׁיֵּשׁ לוֹ מִצְוָה וְשָׂכָר עַל מָה שֶׁמִּתְהַלֵּל וּמִתְפָּאֵר. וְכָךְ יֹאמַר לוֹ הַיֵּצֶר: ״כְּבָר הִגַּעְתָּ לְמַעֲלַת חָכְמָה וַחֲסִידוּת, וְרָאוּי לְךָ לְהִתְרַצּוֹת וּלְהִשְׁתַּדֵּל לִמְצֹא חֵן בְּעֵינֵי הָעוֹלָם וּלְהַחֲנִיף לָהֶם, לְגַלּוֹת לָהֶם חָכְמָתְךָ וְצִדְקָתְךָ כְּדֵי שֶׁיֹּאהֲבוּךְ.״ וְיָבִיא לְךָ רְאָיָה מִדִּבְרֵי רַבּוֹתֵינוּ (אבות ג י): כָּל שֶׁרוּחַ הַבְּרִיּוֹת נוֹחָה הֵימֶנּוּ – רוּחַ הַמָּקוֹם נוֹחָה הֵימֶנּוּ. וְכָל זֶה רְאָיוֹת שֶׁקֶר, כִּי אוֹתָהּ הַסְּבָרָא הִיא עָנָף מִן הַגַּאֲוָה. אֲבָל הָעִנְיָן הַזֶּה הוּא כְּמוֹ שֶׁאָמַר הַכָּתוּב (משלי טז ז): ״בִּרְצוֹת יְיָ דַּרְכֵי אִישׁ, גַּם אוֹיְבָיו יַשְׁלִם אִתּוֹ״. וְכָךְ פֵּרוּשׁ הָעִנְיָן: אִם הָאָדָם לֹא יִתְהַלֵּל לִפְנֵי בְּנֵי אָדָם, וְלֹא יִשְׁתַּדֵּל לִמְצֹא חֵן בְּעֵינֵיהֶם בַּעֲשׂוֹתוֹ מַעֲשָׂיו הַטּוֹבִים, וְאַף עַל פִּי כֵן אוֹהֲבִים אוֹתוֹ – זֶהוּ רְאָיָה גְּדוֹלָה שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹהֵב אוֹתוֹ, וְזָרָה לוֹ אַהֲבָה בְּלִבּוֹת בְּנֵי אָדָם, וְשָׂם לוֹ שֵׁם טוֹב עַל לְשׁוֹנָם. וֶאֱמֶת הוּא שֶׁיֵּשׁ כַּמָּה בְּנֵי אָדָם הַנֶּאֱהָבִים לַבְּרִיּוֹת, וְהקב״ה שׂוֹנְאָם כְּשֶׁאֵינָם מְקַיְּמִים אֶת הַמִּצְווֹת, כִּי אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹהֵב אֶלָּא לוֹמְדֵי תּוֹרָה וּמְקַיְּמִים אוֹתָהּ.

ועתה אפרש ארי כנגד ארי, הקליפה דוגמת הפרי, על כן היא תיקונו. הנה חורבן הארץ הי' ע"י נבוכדנצר והוא גילה ערות הארץ, ומכח עריות קאה הארץ יושביה בסוד גדול שפירשתי במקום אחר, דוב אורב הוא לי ארי במסתרים, כענין מה שכתב בקול בוכים כי הנני מקים רעה מ(תוך) ביתך (ש"ב יב, יא) נתקיים בנבוכדנצר שבא מזרע דוד הנקרא ארי, דהיינו כששכב שלמה אצל מלכת שבא נתעברה, ומזה הזרע יצא נבוכדנצר. וירמיה גילגול נשמה של שלמה, והמשילו רז"ל (פסחים מט, ב) בעילה שאינה מצד הקדושה, מה ארי מכה ודורס, אף עם הארץ כו', על כן הוא כאלו כפתה לפני הארי. והנה לכאורה גם מלכות בית דוד כך הי' בבוא יהודה על תמר, אבל סוד הענין שאדרבה היא הנותנת, כך גזר הקב"ה שיהי' בסוד הקדושה הכנסת קליפה שיקויים (משלי טז, ז) ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו, ואז יטוהר הכל ומלכותו בכל משלה. על כן קראו יעקב ליהודה ארי (בראשית מט, ט) וזיווגו נגד ארי, ואין ממנין פרנס על הציבור אלא א"כ קופה של שרצים תלויין בצוארו (יומא כב, ב), והכל בסוד טהרת הקליפה, וכעין האש הקדושה הרבוצה במקדש ראשון כעין ארי (שם כא, ב), עיין בביאורי שער האורה בענין הכינויים דמדת מלכות בשם נשר וכאלה, דלכאורה קשה מה משמשות, עיין שם. ובשכלנו קליפת הארי כפשוטו, דהיינו נבוכדנצר, אז נתתקן הארי מלכות בית דוד ונבוכדנצר נפל בידו על ידי דניאל, וגלות הזה היה צרה מתוך רוחה, וכבר פירשנו זה בסוד יעקב מטתו שלימה, ולפי סודו לרמז על מטת יהודה שהיתה שלימה בשלימות, ודו"ק:

בני, בואו וראו כמה גדולה מידת הרצון, שכיון שהאדם רצוי מן האנשים ואוהבין אותו מפני מעשיו המתוקנים, הקדוש ברוך הוא רוצה בו ואוהב אותו, כענין שנאמר (משלי טז, ז) ברצות ה' דרכי איש. ולא עוד אלא ששונאיו משלימין עמו, שנאמר (שם) גם אויביו ישלם אתו. בני התרצו במה שגזרו עליכם מן השמים, וקבלו אותו בשמחה, כי לא תוכלו לדחותו מעליכם כי אם בתשובה ומעשים טובים. ואמר חכם אחד מי שרוצה בעניינו לרצונו, רוצה בו בעל כורחו.