מוסר על משלי ט:ט

קצר עיטי להכיל מחשבותי. ובזה תן לחכם ויחכם עוד. העסק בדרכי העבודה. המה ילמדו את האדם תהלוכתה. וביותר איש את רעהו ילמד – ואל התמימות ינהלנו ובמצודה יתפשנו. לא למען קנות כבוד. רק למען האמת והצדק. ואל תכונת נפשו לצפון להטות את לבבו אל היראה והתורה! והמכשלה תהי' נר מאיר לעמוד על האמת. אז יבקע כשחר צדקינו. אם נשוטה נא על פני התבל להבין פניות האדם ושקרותו. אשר ברור בעליל יעמוד לפנינו. מצורף אל התמימות הקבועה. זאת בכחה לגרש כל דבר מוזר ומחשבה בלתי נכונה עם היראה העוזרת. ולזאת טף דבר להחזיק בדרכי המוסר. ולהעמיק ולהבין איך להשתמש בחכמת העולם. לחזק המוסרי ולא להרוס ח"ו. ובאין תחבולות אין חכמה. ובאין לימוד אין חכמה מוצאת. ולזאת הלימוד יהיה לקרב נפשות אל המוסרי. ולימד בחכמת העולם עם היראה ותוקף התמימות:

וְאָמַר הֶחָכָם לִבְנוֹ: שְׁמַע בְּנִי! כִּי יַעֲלֶה בִּלְבָבְךָ לְהִתְחַבֵּר עִם בְּנֵי אָדָם – הִתְחַבֵּר עִם חָכָם, כְּדִכְתִיב (משלי יג כ): ״הוֹלֵךְ אֶת חֲכָמִים יֶחְכָּם״; וְנֶאֱמַר (שם ט ט): ״תֵּן לְחָכָם וְיֶחְכַּם עוֹד״. שֶׁאִם תֶּחְכַּם – יְפָאֶרְךָ וְלֹא יַחֲלֹק עַל חַכְמָתְךָ, וְאָז תֵּדַע שֶׁתּוּכַל לִסְמֹךְ עַל חַכְמָתְךָ. אִם תְּכַבְּדֵהוּ – יְכַבֶּדְךָ; תְּהַדְּרֵהוּ – יְהַדֶּרְךָ; וְאִם תִּצְטָרֵךְ לְעֶזְרָתוֹ – יַעֲזָרְךָ; וּמָה שֶׁתֹּאמַר יַצְדִּיקְךָ; אִם תִּכְעַס – יִסְבָּלְךָ; וְתִלְמַד מִמַּעֲשָׂיו הַטּוֹבִים. וְהִתְחַבֵּר עִם כָּל אָדָם שֶׁתִּלְמַד מִמֶּנּוּ דְּבָרִים אֲשֶׁר יְבִיאוּךָ לַעֲבוֹדַת הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ. וְאָמְרוּ חֲכָמִים: כְּשֶׁתִּרְצֶה לַחֲבֹר עִם אֵיזֶה אָדָם – הַכְעִיסֵהוּ, וְאִם יוֹדֶה לְךָ הָאֱמֶת בִּשְׁעַת כַּעֲסוֹ – הִתְחַבֵּר לוֹ; וְאִם לָאו – עֲזֹב אוֹתוֹ. וְאַל תִּתְחַבֵּר אֶלָּא לְמִי שֶׁיַּכִּיר אֶת עֵרֶךְ עַצְמוֹ, וּמִי שֶׁאֵינוֹ מַכִּיר אֶת עֵרֶךְ עַצְמוֹ – אֵין טוֹב בְּחֶבְרָתוֹ. קְנֵה לְךָ חָבֵר הַמּוֹכִיחַ אוֹתְךָ בַּעֲשׂוֹתְךָ שֶׁלֹּא כַּהֹגֶן, וְהַמְּלַמֶּדְךָ לַעֲשׂוֹת הַטּוֹב, וְאַל תָּקֹץ בְּתוֹכַחְתּוֹ; וְהָעוֹזֵר אוֹתְךָ בְּנַפְשׁוֹ וּבְמָמוֹנוֹ, וְהָעוֹזֵר קְנֵה וְלֹא תִּמְכֹּר, וְזֶהוּ חֲבֵרְךָ הַנֶּאֱמָן. אֲבָל חָבֵר הַמַּחֲנִיף וְהַמְּיַשֵּׁר לְךָ טָעוּתְךָ וְשִׁגְגָתְךָ, וְהַמְּנַחֵם אוֹתְךָ עַל מַעֲשֶׂיךָ הָרָעִים – הִסְתַּלֵּק מֵעָלָיו, וּמְנַע רַגְלְךָ מִנְּתִיבָתוֹ.

ואדברה בעדותיך נגד מלכים ולא אבוש (תהילים קי״ט:מ״ו). אמר דוד המלך ע"ה בשעה שאני רואה המלכים והשרים שהם מספרים ומשיחים גבורותיהם אני מתבייש למה שהיה להם לעסוק בדברי נסים ונפלאות שאתה עושה עמהם והם מבלים כל ימיהם בדברי הבאי ומשתבחים ומתפארים בגבורה ואומרין בגבורתי כבשתי מדינה זו, והגבורה אינה שלהם אלא שלך היא שנאמר (ד"ה א כט) לך ה' הגדולה והגבורה. מתפארים בנצחון ואינו שלהם שנאמר (שם) והתפארת והנצח וההוד. מתהללים בחייליהם ואינם שלהם אלא שלך שנא' (תהילים ל״ג:ט״ז) אין המלך נושע ברב חיל, ולמי היא הישועה שלך היא שנאמר (תהילים ג׳:ט׳) לה' הישועה, אמר דוד כשמדברים הללו דברים אלה אני איני מדבר כמותם אלא אני מדבר בדברי תורה ומודיע לכל גבורותיך ואיני מתבייש לדבר בדברי עדותיך שנאמר ואדברה בעדותיך וגו'. ויש להתבונן במה שאמר עדותיך ולא אמר מצותיך או תורתך. לפי שבשעה שאדם מעיד על דבר הוא מדקדק בעדותו שלא יאמר על מה שלא ראה ראיתי שאם יאמר שקר בא לידי בושה, ולכך רצה לומר ואדברה בעדותיך אפי' נגד המלכים שאדם מתבייש לדבר בפניהם ולא אביש כי עדותיך נאמנים ומחכימים את האדם ואפי' אם יהיה פתי שנאמר (שם יט) עדות ה' נאמנה מחכימת פתי. ואין צריך לומר שמחכימין את החכם שנא' (משלי ט׳:ט׳) תן לחכם ויחכם עוד, ועוד אמר דוד עדותיך עשוין בענין שהקטן יכול לדבר עמהם בפני מי שהוא גדול ממנו, שאם אמר דבר וטעה בו הגדול יתקן דבריו, ואם ידבר בפני מי שהוא כמותו כלומר ששניהם שוים בחכמה ישאו ויתנו בדבר עד שיוציאו דבר לאמתו, ואם הוא מדבר בפני מי שהוא קטן ממנו ישמע דבריו ויתלמד, ועל כן אמר דוד ואדברה בעדותיך וגו' אפי' נגד המלכים ונגד הגדולים ממני בכל דבר אדבר ובמה אדבר בעדותיך, ואמר דוד המלך שהיה גדול בכל כענין שכתוב בו (שמואל א י״ז:כ״ה) ראיתי בן לישי הלחמי יודע נגן וגבור חיל ואיש מלחמה וגו' וה' עמו ודרשו רז"ל (חלק דף צג ע"ב) מאי וה' עמו שהלכה כמותו בכל מקום כל המעלות האלו היו בו והיה מתבייש לדבר בפני מי שגדול ממנו אלא בהקדמות גדולות, על אחת כמה וכמה שיש לו לאדם להזהר שלא לדבר לפני גדולים ממנו מי שהוא חסר מכל המעלות האלה, אבל אחר נטילת הרשות אפשר שהרי אמרו הרב שמחל על כבודו כבודו מחול, וברשותכם אפרש פסוק אחד: