מוסר על משלי יד:טו

– בַּדָּבָר הַזֶּה יֵשׁ כַּמָּה עֲבֵרוֹת וְהַרְבֵּה עֳנָשִׁין: הָאֶחָד: שֶׁהָיָה לוֹ לְהוֹכִיחוֹ עַל חֲטָאָיו. וְלֹא דַּי שֶׁאֵינוֹ מוֹכִיחוֹ, אֶלָּא אוֹמֵר לוֹ ״לֹא חָטָאת״ וּמַחֲזִיק יַד מְרֵעִים. וְיֵשׁ לְזֶה הֶחָנֵף עֹנֶשׁ שֶׁלֹּא קִנֵּא עַל הָאֱמֶת. וְעוֹד: שֶׁזֶּה הַחוֹנֵף נוֹתֵן מִכְשׁוֹל לִפְנֵי הַחוֹטֵא, כְּשֶׁאוֹמֵר ״לֹא חָטָאתָ״ – לֹא יָשׁוּב מֵרָעָתוֹ, וְיוֹסִיף עוֹד לַחֲטוֹא; מִלְּבַד הָעֹנֶשׁ שֶׁנֶּעֱנַשׁ עַל נֶזֶק וְצַעַר בְּנֵי אָדָם שֶׁהִזִּיק וְצַעַר הַחוֹטֵא, וְלֹא יְשַׁלֵּם לָהֶם וְלֹא יְפַיְּסֵם, מֵחֲמַת הַחֲנִיפוּת שֶׁלָּזֶה הַמַּצְדִּיק רָשָׁע. וְנֶאֱמַר (משלי יד טו): ״מַצְדִּיק רָשָׁע וּמַרְשִׁיעַ צַדִּיק, תּוֹעֲבַת יְיָ גַּם שְׁנֵיהֶם״. וְאִם עֲווֹן זֶה הַחוֹטֵא גָּלוּי לָרַבִּים, וְזֶה מַחֲנִיף לוֹ בָּרַבִּים וְאוֹמֵר לוֹ: ״זַךְ וְיָשָׁר אָתָּה״ – אָז חִלֵּל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, וּבָזֶה דָּת וָדִין.