מוסר על משלי יד:כג

ביאור שכרן. והוא שהמניח תפלין בטוח הוא שלא יחטא שכן דרז"ל (מנחות דף מג:) רבי אלעזר בן יעקב אומר כל מי שיש לו תפלין בראשו ותפלין בזרועו וציצית בבגדו מוחזק הוא שלא יחטא שנאמר (קהלת ד׳:י״ב) והחוט המשולש לא במהרה ינתק. וראינו מקצת חכמים מחכמי התלמוד שהיו מתפארין בעצמם בהנחת תפלין, והוא שמצינו (שבת דף קיח:) רב ששת שהיה מגדוליהם שהיה אומר תיתי לי דקיימתי מצות תפלין. וכן קצת מהם שהיו שמחים שמחה גדולה באותו יום שהיו מניחין בו תפלין, והוא שאמרו (ברכות דף לה) ר' ירמיה הוה יתיב קמיה דרבי זירא חזייהו דהוה קא בדח טובא אמר ליה לא סבר לה מר (משלי י״ד:כ״ג) בכל עצב יהיה מותר א"ל אנא תפלין מנחנא, וכן קצת מהם שהיו מתפללים להקב"ה שיהא חלקם לחיי העולם הבא עם אותן שמניחין תפלין, הוא שאמרו אמר רבי יוסי יהא חלקי עם קושרי תפלין ומתעטפין בציצית וקורין קריאת שמע ביראה, ועוד אמרו (מנחות דף מד) כל הרגיל בתפלין מאריך ימים שנאמר (ישעיהו ל״ח:ט״ז) ה' עליהם יחיו ולכל בהן חיי רוחי ותחלימני והחייני:

וממוצא דבר אתה תשמע כמה רע ומר המעשה שעושים קצת אנשים או נשים, שמתועדים יחד לשמח בשמחת מרעות בלילי מוצאי שבת ובשאר לילות, ובפרט בלילות החרף, ומרבים בשמחה של הבל, אוכלים ושותים ומנגנים ומשוררים שירי עגבים ושירי עכו"ם. אוי להם, אהה עליהם, כי בלי ספק השמחה לתוגה יהפך להם, או בעולם הזה או בעולם הבא, אם לא יתנו לב לשוב, כי מלבד כמה אסורים שעושים מושב לצים ונבלות הפה בשירי עגבים, ואמרו רבותינו ז"ל (סוטה מח א) אדנא דשמע זמרא תעקר, עוד בה, כי "כעס לאביו בן כסיל וממר ליולדתו" (משלי יז, כה), כי יאמר הקדוש ברוך הוא אוי, בנים אכזרים קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים רחל מבכה על בניה (ירמיה לא יד), והיא כבתולה חגורת שק, "וה' ממרום ישאג וממעון קדשו יתן קולו, שאוג ישאג על נוהו". ומלאכי שלום מר יבכיון, וכל צבא המרום במרום צדיקים וחסידים ומשיח צדקנו בוכים ומתאוננים, והכל על חרבן בית המקדש שנחרב בעוונותינו, ואנחנו באותו עת נהיה יושבים ומשוררים, ששים ושמחים בשמחת מרעות, אין זה כי אם רע לב וסמיות עינים. מי האיש הירא ורך הלבב בשמעו כדברים האלה יתן אל לבו שלא לילך עוד בשמחת מרעות כזה ובסעדת הרשות, רק בכל עצב יהיה מותר, ולא ישמח אלא בשמחה של מצוה, ובזה ישמח ישראל בעושיו:

הַשִּׂמְחָה. הַמִּדָּה הַזֹּאת בָּאָה לָאָדָם מֵחֲמַת רֹב שַׁלְוָה בְּלִבּוֹ בְּלִי פֶּגַע רַע. וְאָדָם הַמַּשִּׂיג תַּאֲוָתוֹ, וְלֹא יֶאֱרַע לוֹ דָּבָר הַמַּעֲצִיב אוֹתוֹ – בָּזֶה יִהְיֶה לוֹ שִׂמְחָה תָּדִיר. וּמִי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ שִׂמְחָה תָּדִיר – יָאִירוּ פָּנָיו, וְזִיווֹ מַבְהִיק, וְגוּפוֹ בָּרִיא, וְאֵין זִקְנָה מְמַהֶרֶת לָבוֹא עָלָיו, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (משלי יז כב): ״לֵב שָׂמֵחַ יֵיטִב גֵּהָה״. וּמִן הַשִּׂמְחָה יָבוֹא שְׂחוֹק לָאָדָם. וְאֵין רָאוּי לְאִישׁ מַשְׂכִּיל לְהַרְבּוֹת בִּשְׂחוֹק, כִּי עִם הַשְּׂחוֹק מִשְׁתַּתֵּף דֵּעָה קַלָּה, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (קהלת ז ו): ״כִּי כְקוֹל הַסִּירִים תַּחַת הַסִּיר – כֵּן שְׂחוֹק הַכְּסִיל״. וּכְבָר נֶאֱמַר מֵאוֹתוֹת הַשּׁוֹטֶה שֶׁשּׁוֹחֵק בְּמָקוֹם שֶׁאֵין רָאוּי בּוֹ הַשְּׂחֹק. וְאֵין רָאוּי לְמִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ מוּסָר לְהִתְנַהֵג בִּשְׂחוֹק בְּמוֹשָׁבוֹת וּבְמַעֲמָדוֹת, מִפְּנֵי שֶׁאָמְרוּ: מִי שֶׁרַב שְׂחוֹקוֹ – מִתְמַעֵט מוֹרָאוֹ, כִּי בִּשְׁעַת הַשְּׂחוֹק אֵין יָכוֹל לְכַוֵּן אַחַר שׁוּם יִרְאַת הַשֵּׁם אֱלֹהִים. וְכָל שֶׁכֵּן אִם יְשַׂחֵק בְּטִיּוּלִים אוֹ בְּקֻבִּיּוֹת, שֶׁאֵין יִרְאַת אֱלֹהִים עָלָיו. לָכֵן יְיַסֵּר אָדָם אֶת עַצְמוֹ שֶׁלֹּא יְשַׂחֵק, וְשֶׁלֹּא יִקְנֶה לוֹ רַב אוֹ חָבֵר מְשַׂחֵק, שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיהו טו יז): ״לֹא יָשַׁבְתִּי בְסוֹד מְשַׂחֲקִים וָאֶעְלֹז״; וּכְתִיב (משלי יד כג): ״בְּכָל עֶצֶב יִהְיֶה מוֹתָר״.