מוסר על משלי יז:ו

הַחֵלֶק הַשְּׁמִינִי – מִי שֶׁמִּשְׁתַּבֵּחַ בְּמַעֲלוֹת שֶׁאֵינָן נִמְצָאוֹת בּוֹ. אָמַר שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ עָלָיו הַשָּׁלוֹם (משלי י"ז:ז') לֹא נָאוָה לְנָבָל שְׂפַת יֶתֶר אַף כִּי לְנָדִיב שְׂפַת שָׁקֶר, פֵּרוּשׁ – אֵין לְנָבָל לְהִתְגָּאוֹת וּלְהִתְנַשֵּׂא בְּמַעֲלַת אֲבוֹתָיו. כִּי אָמְרוּ בַּמִּקְרָא שֶׁלְּמַעְלָה מִזֶּה (משלי י"ז:ו') וְתִפְאֶרֶת בָּנִים אֲבוֹתָם. אַף כִּי אֵין לְנָדִיב לְהִתְכַּבֵּד בְּשֶׁקֶר. וְלֵאמֹר כֹּה עָשִׂיתִי וּפִזַּרְתִּי וְנָתַתִּי וְלֹא כֵן עָשָׂה. וְזֶה גְּנַאי לְכָל אָדָם וְכָל שֶׁכֵּן לְנָדִיב. וְגִנָּה נִדְבוֹתָיו אֲשֶׁר עָשָׂה כִּי חִלֵּל נַפְשׁוֹ עַל מָה שֶׁלֹּא עָשָׂה, כִּי זֹאת תִּהְיֶה לְעֵדָה כִּי לִבּוֹ בְּכָל צִדְקֹתָיו אֲשֶׁר עָשָׂה [אך] לְשֵׁם וְלִתְהִלָּה. וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה כִּי מִי שֶׁמְּכַבְּדִים אוֹתוֹ בְּמַדְרֵגוֹת הַכָּבוֹד הָרְאוּיוֹת לָתֵת לְמִי שֶׁהוּא יוֹדֵעַ שְׁתֵּי מַסֶּכְתּוֹת וְהוּא אֵינוֹ יוֹדֵעַ זוּלָתִי אַחַת. עָלָיו שֶׁיֹּאמַר לָהֶם – אַחַת לְבַדָּהּ אֲנִי יוֹדֵעַ. כָּל שֶׁכֵּן כִּי אָסוּר לְכַזֵּב וּלְהִתְפָּאֵר לֵאמֹר שָׁמַעְנוּ כְּאֵלֶּה רַבּוֹת.

על מוקדה וגומר. אש על המזבח וגו'. אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים (בראשית טו, ז). במדרש רבה ריש סדר תולדות יצחק (סג, ב) עטרת זקנים בני בנים (משלי יז, ו) האבות עטרה כו', על דרך (ישעיה כט, כב) יעקב פדה אברהם, עד כאן. קשה פתח בתרתי האבות עטרה לבנים והבנים לאבות, ולא סיים אלא בחדא יעקב פדה דהיינו הבנים לאבות. עוד קשה, מדאסמכינהו אבות לבנים ובנים לאבות משמע דשוין, וזה אינו, בשלמא ברא מזכא אבא, אבל אב אין מציל בנו כדאיתא במס' סנהדרין פרק חלק (קד, א), אין מידי מציל (דברים לב, לט), אין אבות מצילים את הבנים, לא אברהם את ישמעאל ולא יצחק עשו כו'. עוד קשה, וכי היה צריך אברהם אבינו שהוא ראש אמנה לזכות יעקב, והלא הוא עיקר שבאבות כמו שאמרו רבותינו ז"ל (פסחים קיז, ב) יכול יהא חותמין בכולן, תלמוד לומר כו'. עוד קשה, כפל לשון עתיד והיא נשאת כו'. וכן אח"כ כדאי הוא אברהם להנצל בזכות יעקב, וכמעט סותר אהדדי, אמר שאברהם כדאי, ואחר כך תולה בזכות יעקב:

אַל תַּאֲמִין בַּעֲצַת הַשּׂוֹנֵא וְהָאוֹיֵב, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי יז ו): ״וְנַעְתָּרוֹת נְשִׁיקוֹת שׂוֹנֵא״. וְדַע כִּי הַרְבֵּה בְּנֵי אָדָם מַרְאִים אֶת הָאַהֲבָה בְּדִבְרֵיהֶם, וְאֶפְשָׁר שֶׁהֵם שׂוֹנְאִים גְּמוּרִים בִּלְבָבָם, וְצָרִיךְ שֶׁלֹּא תַּאֲמִין בָּהֶם, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (שם כו כד): ״בִּשְׂפָתָיו יִנָּכֵר שׂוֹנֵא, וּבְקִרְבּוֹ יָשִׁית מִרְמָה״. וְאַף עַל פִּי שֶׁמַּחֲלִיק לְךָ לְשׁוֹנוֹ וּמְדַבֵּר רַכּוֹת – אַל תַּטֶּה לִבְּךָ אֵלָיו, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (שם פסוק כה): ״כִּי יְחַנֵּן קוֹלוֹ אַל תַּאֲמֶן בּוֹ, כִּי שֶׁבַע תּוֹעֵבוֹת בְּלִבּוֹ״. וְזֶה כְּמוֹ שֶׁהֶרְאָה יוֹאָב לְאַבְנֵר בֶּן נֵר (שמואל ב ג כז), וְלַעֲמָשָׂא בֶּן יֶתֶר (שם כ ט י) הַשָּׁלוֹם וְהָאַהֲבָה, עַד שֶׁהֲרָגָם. וּכְמוֹ יִשְׁמָעֵאל עִם גְּדַלְיָה בֶּן אֲחִיקָם (ירמיהו מא א ב), עַד שֶׁהֲרָגוֹ. אָמַר אֶחָד מִן הַחֲכָמִים: הַטּוֹב שֶׁבְּכָל מָה שֶׁתַּחֲשֹׁב עַל שׂוֹנַאֲךָ – שֶׁתְּשִׁיבֵהוּ אֶל אַהֲבָתְךָ אִם תּוּכַל.