מוסר על משלי יז:י

וַאֲשֶׁר לֹא יִתְעוֹרֵר לְקוֹל הַמּוֹכִיחִים יִכָּפֵל עֲווֹנוֹ כִּי הִזְהִירוּהוּ וְהִקְשָׁה אֶת לִבּוֹ וְלֹא נִזְהַר כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (משלי י"ז:י'-י"א) תֵּחַת גְּעָרָה בְמֵבִין מֵהַכּוֹת כְּסִיל מֵאָה. אַךְ מְרִי יְבַקֶּשׁ רָע וּמַלְאָךְ אַכְזָרִי יְשֻׁלַּח בּוֹ. פֵּרוּשׁ הָאִישׁ הָרָע לֹא יִכָּנַע לְקוֹל הַמּוֹכִיחִים אַךְ יְבַקֵּשׁ לְהַמְרוֹת. וְתַחַת כִּי לֹא נִחַת מִדִּבְרֵי הַמַּלְאָךְ הַמּוֹכִיחַ. מַלְאָךְ אַכְזָרִי יְשֻׁלַּח בּוֹ מִדָּה כְּנֶגֶד מִדָּה. כִּי הַמּוֹכִיחִים נִקְרְאוּ מַלְאָכִים שֶׁנֶּאֱמַר (ד"ה ב ל"ו:ט"ז) וַיִּהְיוּ מַלְעִבִים בְּמַלְאֲכֵי הָאֱלֹהִים וּבוֹזִים דְּבָרָיו וּמִתַּעְתְּעִים בִּנְבִאָיו. וְעוֹד אָמַר שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ עָלָיו הַשָּׁלוֹם (משלי ט"ו:י') מוּסָר רָע לְעֹזֵב אֹרַח שׂוֹנֵא תוֹכַחַת יָמוּת. פֵּרוּשׁוֹ – אֱמֶת כִּי רָאוּי מוּסָר רָע לְעֹזֵב אֹרַח וְעוֹבֵר עַל דִּבְרֵי תוֹרָה. אָכֵן יֵשׁ תִּקְוָה כִּי יִוָּסֵר וְיָשׁוּב מִדַּרְכּוֹ הָרַע. אַךְ רַע מִמֶּנּוּ שׂוֹנֵא תּוֹכָחוֹת כִּי אֵין לוֹ תִּקְוָה וְתַקָּנָה בְּמוּסָר רַע אֲבָל אַחַת דָּתוֹ לָמוּת. כִּי הָעוֹבֵר עֲבֵרָה תִּתְקְפֵהוּ הַתַּאֲוָה וְהַיֵּצֶר הִשִּׁיאוֹ. וְיִתָּכֵן כִּי נַפְשׁוֹ מָרָה לוֹ עַל אֲשֶׁר יַעֲצָר כֹּחַ [נ"ל שצ"ל על אשר לא עצר כח] מִפְּנֵי יִצְרוֹ. וְאוּלַי יִכְסֹף לְתוֹכָחָה וִיקַוֶּה לְמוּסָר. אֲבָל שׂוֹנֵא הַתּוֹכָחוֹת כְּבָר נוֹאַשׁ מִנַּפְשׁוֹ. וְשִׂנְאַת הַתּוֹכָחָה תִּהְיֶה לוֹ לְעֵדָה כִּי הוּא שׂוֹנֵא דִּבְרֵי הש"י.

אהבת הבנים והבנות - אהבת הבנים והבנות גם כן הטבע מחיבו מאחר שהם עצם מעצמיו ובשר מבשרו, ואפלו עורבא בעי בני. אבל צריך לזהר שלא תהא אהבה מקלקלת השורה, שלא ליסר בנו ולהרבות לו געגועין וחבה יתרה, וכבר אמר שלמה בחכמתו (משלי יג כד): חושך שבטו שונא בנו, ואוהבו שחרו מוסר. ועקר האהבה היא אהבת הנפש, ונכלל בזה אהבת עצמו, כי ברא מזכה אבא, וכתיב (שם כט יז): יסר בנך ויניחך ויתן מעדנים לנפשך. לכן יזהר האדם להתנהג עם בניו בתוכחת מגלה מאהבה מסתרת, הכל לפי מה שהוא הבן: בקטנותו אולת קשורה בלב נער, שבט מוסר ירחיקנה ממנו (שם כב טו); אבל יזהר האב שלא להתאכזר על בנו ולהכות אותו בכעסו מכה טריה מכת אכזרי, רק בנחת ינהלנו וברחמים יכנו על הרגלים, לא במקום שיכול לעשות בו מום כגון בין העינים. וכשהוא יותר גדול תחת גערה במבין (שם יז י). וידוע (מו"ק יז, א) שהמכה בנו גדול עובר משום לפני עור וכו', ולא גדול גדול ממש, אלא לפי מה שהוא הבן ולפי מדותיו. וכשהוא יותר גדול, שאינו מקבל גערה לשון רכה תשבר גרם (משלי כה טו). ולא יקל בכבודו בפני אחרים למען לא יבאיש את ריחו. ויותר צריך לזהר במה שהזהירונו רבותינו ז"ל (שבת י ב), שלא ישנה לבן בין הבנים, כי קשה כשאול קנאה (שיר השירים ח ו). הכלל הוא: לפי דעתו ומדותיו של בן, האב צריך להתנהג עמו באפן שלא יחטא, ואם יחטא לו ימהר למחל לו לבל יענש בנו בסבתו, ולא ידקדק כל כך עמהם, ולפעמים יעשה עצמו כחרש לא ישמע וכאלו אינו רואה, ולפעמים יבטל רצונו מפני רצונם. וזה כלל גדול הרוצה לזכות את נפשו ונפש בניו אחריו:

אולם יש הבדל בין חכמים להמוני העם. לגבי חכמים אין הבדל בין דיבור להכאה. כתוב לגבם: ״תחת גערה במבין מהכות כסיל מאה״ (משלי יז). החכם מושפע מדברים ואינו זקוק לשבט ולהנאה, ולכן ברפידים כשהנס נעשה ״לעיני זקני ישראל״ בלבד (ראה שמות יז:י; וראה רמב״ן במדבר כ:יג), לא היה משה זקוק להוציא מים על ידי דיבור דוקא והכה בצור, כי לגביהם אין כל הבדל בין זה לזה ויש בשניהם אותו קידוש השם.