מוסר על משלי יז:כ

כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר: לֹא יִתְעַקֵּשׁ אָדָם, וְלֹא יַקְשֶׁה עָרְפּוֹ נֶגֶד מוֹכִיחָיו, וְנֶגֶד מִי שֶׁמּוֹרֶה לוֹ דֶּרֶךְ יְשָׁרָה; אַךְ יִתְרַצֶּה לָהֶם, וִיקַבֵּל דִּבְרֵיהֶם בִּרְצוֹן נַפְשׁוֹ. כִּי עַל הָעִקְּשִׁים נֶאֱמַר (משלי כב ה): ״צִנִּים פַּחִים בְּדֶרֶךְ עִקֵּשׁ, שׁוֹמֵר נַפְשׁוֹ יִרְחַק מֵהֶם״; וְנֶאֱמַר (שם יז כ): ״עִקֶּשׁ לֵב לֹא יִמְצָא טוֹב״. וּבְכַמָּה מְקוֹמוֹת נִשְׁתַּבְּחוּ הַחֲפֵצִים לִשְׁמֹעַ אֶל דִבְרֵי תוֹרָה, דִּכְתִיב (תהלים א ב-ג): ״כִּי אִם בְּתוֹרַת יְיָ חֶפְצוֹ, וּבְתוֹרָתוֹ יֶהְגֶּה יוֹמָם וָלָיְלָה. וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל פַּלְגֵי מָיִם, אֲשֶׁר פִּרְיוֹ יִתֵּן בְּעִתּוֹ״. וּכְתִיב (שם קיב א): ״אַשְׁרֵי אִישׁ יָרֵא אֶת יְיָ, בְּמִצְווֹתָיו חָפֵץ מְאוֹד״ – אֵינוֹ אוֹמֵר אֶלָּא ״חָפֵץ״, רוֹצֶה לוֹמַר: שֶׁיָּשִׂים אָדָם חֶפְצוֹ עַל הַמִּצְווֹת.