מוסר על משלי יז:כב

הַשִּׂמְחָה. הַמִּדָּה הַזֹּאת בָּאָה לָאָדָם מֵחֲמַת רֹב שַׁלְוָה בְּלִבּוֹ בְּלִי פֶּגַע רַע. וְאָדָם הַמַּשִּׂיג תַּאֲוָתוֹ, וְלֹא יֶאֱרַע לוֹ דָּבָר הַמַּעֲצִיב אוֹתוֹ – בָּזֶה יִהְיֶה לוֹ שִׂמְחָה תָּדִיר. וּמִי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ שִׂמְחָה תָּדִיר – יָאִירוּ פָּנָיו, וְזִיווֹ מַבְהִיק, וְגוּפוֹ בָּרִיא, וְאֵין זִקְנָה מְמַהֶרֶת לָבוֹא עָלָיו, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (משלי יז כב): ״לֵב שָׂמֵחַ יֵיטִב גֵּהָה״. וּמִן הַשִּׂמְחָה יָבוֹא שְׂחוֹק לָאָדָם. וְאֵין רָאוּי לְאִישׁ מַשְׂכִּיל לְהַרְבּוֹת בִּשְׂחוֹק, כִּי עִם הַשְּׂחוֹק מִשְׁתַּתֵּף דֵּעָה קַלָּה, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (קהלת ז ו): ״כִּי כְקוֹל הַסִּירִים תַּחַת הַסִּיר – כֵּן שְׂחוֹק הַכְּסִיל״. וּכְבָר נֶאֱמַר מֵאוֹתוֹת הַשּׁוֹטֶה שֶׁשּׁוֹחֵק בְּמָקוֹם שֶׁאֵין רָאוּי בּוֹ הַשְּׂחֹק. וְאֵין רָאוּי לְמִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ מוּסָר לְהִתְנַהֵג בִּשְׂחוֹק בְּמוֹשָׁבוֹת וּבְמַעֲמָדוֹת, מִפְּנֵי שֶׁאָמְרוּ: מִי שֶׁרַב שְׂחוֹקוֹ – מִתְמַעֵט מוֹרָאוֹ, כִּי בִּשְׁעַת הַשְּׂחוֹק אֵין יָכוֹל לְכַוֵּן אַחַר שׁוּם יִרְאַת הַשֵּׁם אֱלֹהִים. וְכָל שֶׁכֵּן אִם יְשַׂחֵק בְּטִיּוּלִים אוֹ בְּקֻבִּיּוֹת, שֶׁאֵין יִרְאַת אֱלֹהִים עָלָיו. לָכֵן יְיַסֵּר אָדָם אֶת עַצְמוֹ שֶׁלֹּא יְשַׂחֵק, וְשֶׁלֹּא יִקְנֶה לוֹ רַב אוֹ חָבֵר מְשַׂחֵק, שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיהו טו יז): ״לֹא יָשַׁבְתִּי בְסוֹד מְשַׂחֲקִים וָאֶעְלֹז״; וּכְתִיב (משלי יד כג): ״בְּכָל עֶצֶב יִהְיֶה מוֹתָר״.