אֹ֣רַח לְ֭חַיִּים שׁוֹמֵ֣ר מוּסָ֑ר וְעוֹזֵ֖ב תּוֹכַ֣חַת מַתְעֶֽה׃
שני לוחות הברית
ומי שמבין ומשיג ביותר מגדולת הש"י, אז הוא יותר ירא ה' ואין להשגה זו. סוף ותכלית, מי שרוצה להשיג גדולת השתלשלות מציאות תחתונים ועליונים, וגבוה מעל גבוה וכולם כלא חשיבין נגדו, והוא יתברך שורש ומקור כולן. ועל כן אמר הכתוב (משלי כב, ד) עקב ענוה יראת ה', כי ביותר שהוא ירא ה', הוא ביותר עניו. כלומר, ביותר שמשיג מגדולתו יתברך, אז ביותר יודע שפלותו, כי במה הוא נחשב. לכן סיבת הענוה היא ידיעת יראת השם, וביותר שהאדם הוא גדול והוא חכם ומבין, ביותר הוא עניו, ולפי גדולתו ענותנותו, כי ביותר שהאדם משיג הוא משיג שאינו יכול להשיג כמ"ש תכלית מה שנדע הוא שלא נדעך, כמו שיתבאר לקמן בענין האל הגדול הגבור והנורא, שאין דרך להשיגו רק מצד פעולותיו, על כן המשיג ביותר הוא ביותר משיג שאין להשיגו, ואז יתמלא ענוה בהתבוננו ברוממותו. על כן משה רבינו ע"ה שהיה רבן של כל הנביאים ולא קם כמוהו, היה עניו יותר מכל האדם. והענוה שבאדם היא סימן לגדולה, כלומר שיש לו השגה גדולה בהבורא יתברך. והגאוה מורה בהיפוך. ומאחר שמדת הענוה מורה על גדולתו יתברך, על כן הש"י משרה שכינתו על שפל רוח, מאחר שיש לו ידיעה מה בגדולתו יתברך. ואפילו מי שאינו בר הכי שיוכל להשיג מה בהשגות עליונות רק הוא עני ושפל רוח, איש כזה זוכה יותר בהש"י ובוטח עליו מאיש עשיר, על כן הש"י משרה שכינתו עליו: