מוסר על משלי כא:טו

וְכֵן יָשִׂים בִּמְקוֹם יִסּוּרִים צוֹמוֹת וְתַעֲנִיּוֹת וְהוֹרָדַת דְּמָעוֹת וּמְנִיעַת נַפְשׁוֹ מִן הַתַּעֲנוּגִים כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (תהילים ק"ט:כ"ד) בִּרְכַּי כָּשְׁלוּ מִצּוֹם וּבְשָׂרִי כָּחַשׁ מִשָּׁמֶן. וְנֶאֱמַר (יואל ב':י"ב) שֻׁבוּ עָדַי בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְצוֹם וּבִבְכִי וּבְמִסְפֵּד. וְיֵאָנַח תָּמִיד בִּמְרִירוּת לִבּוֹ כְּמוֹ שֶׁזָּכַרְנוּ בַּשַּׁעַר הָרִאשׁוֹן מִן הַתְּשׁוּבָה. וְיָשִׂים רִבּוּי הַמְּרִירוּת בִּמְקוֹם הַיִּסּוּרִין. כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (משלי י"ח:י"ד) רוּחַ אִישׁ יְכַלְכֵּל מַחֲלֵהוּ וְרוּחַ נְכֵאָה מִי יִשָּׂאֶנָּה. פֵּרוּשׁ – כַּאֲשֶׁר יֶחֱלֶה הַגּוּף הַנֶּפֶשׁ תִּסְבֹּל חָלְיוֹ. מִלְּשׁוֹן (מלאכי ג':ב') וּמִי מְכַלְכֵּל אֶת יוֹם בּוֹאוֹ. כְּלוֹמַר תַּעֲזֹר לַגּוּף וְתִסְעָדֵהוּ כַּאֲשֶׁר תְּדַבֵּר עַל לִבּוֹ וּתְנַחֲמֵהוּ לְקַבֵּל וְלִסְבֹּל. אֲבָל כַּאֲשֶׁר הַנֶּפֶשׁ חוֹלָה וּנְכֵאָה מִן הַיָּגוֹן וְהַדְּאָגָה. מִי יְנַחֵם הַנֶּפֶשׁ וּמִי יִסְבֹּל וְיִסְעֹד אוֹתָהּ. הִנֵּה כִּי הַדְּאָגָה וּמְרִירוּת הַלֵּב יִכְבְּדוּ מֵחֹלִי הַגּוּף. כִּי הַנֶּפֶשׁ סוֹעֶדֶת הַגּוּף בְּחָלְיוֹ. אֲבָל כְּשֶׁהַנֶּפֶשׁ חוֹלָה וּנְכֵאָה מִיְּגוֹנָהּ לֹא יִסְעָדֶנָּהּ הַגּוּף. וְאִם תִּמְצָא אֶת הַחוֹטֵא תְּלָאָה, וְתִקְרֶה עָלָיו צָרָה, וְיַצְדִּיק עָלָיו אֶת הַדִּין וִיקַבֵּל הַמּוּסָר בְּאַהֲבָה, יִהְיֶה זֶה לוֹ לְמָגֵן מִן הַיִּסּוּרִין הָרַבִּים הָרְאוּיִין לָבוֹא עָלָיו. כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים ט"ו) כִּי חֲמַת אָדָם תּוֹדֶךָּ שְׁאֵרִית חֵמֹת תַּחְגֹּר. פֵּרוּשׁ – כַּאֲשֶׁר צַעַר הָאָדָם יוֹדֶה אוֹתְךָ כְּלוֹמַר שֶׁיּוֹדֶה אוֹתְךָ הָאָדָם בְּעֵת צַעֲרוֹ. מִלְּשׁוֹן (איוב ו':ב') לוּ שָׁקוֹל יִשָּׁקֵל כַּעְשִׂי שֶׁעִנְיָנוֹ הַצַּעַר. שְׁאֵרִית חֵמֹת. שֶׁהָיוּ מְפֻתָּחוֹת לָבוֹא עַל הָאָדָם. כְּעִנְיָן (מלכים א כ':י"א) אַל יִתְהַלֵּל חֹגֵר כִּמְפַתֵּחַ. תַּחְגֹּר וּתְעַכֵּב אוֹתָם וְאַל תְּבִיאֵם עָלָיו. וְזֶה הַדֶּרֶךְ מָשָׁל לִמְפַתֵּחַ הַחֶרֶב וּמֵשִׁיב אוֹתָהּ אֶל נְדָנָהּ. וְנֶאֱמַר (ישעיה י"ב:א') אוֹדְךָ ה' כִּי אָנַפְתָּ בִּי יָשֹׁב אַפְּךָ וּתְנַחֲמֵנִי. פֵּרוּשׁ – אוֹדְךָ עַל מוּסָרְךָ וְקִבַּלְתִּיו בְּאַהֲבָה, וּבַעֲבוּר זֶה שֶׁאוֹדְךָ עַל שֶׁאָנַפְתָּ בִּי, יָשֹׁב אַפְּךָ וּתְנַחֲמֵנִי. וְכֵן בְּעִנְיַן הַהוֹדָאָה עַל הַטּוֹבָה נֶאֱמַר (תהילים נ"ב:י"א) אוֹדְךָ לְעוֹלָם כִּי עָשִׂיתָ וַאֲקַוֶּה שִׁמְךָ כִי טוֹב נֶגֶד חֲסִידֶיךָ. פֵּרוּשׁוֹ – אוֹדְךָ עַל הַטּוֹבָה שֶׁעָשִׂיתָ עִמָּדִי. וּבַעֲבוּר זֶה אֲקַוֶּה לְהַתְמָדַת טוֹבָתְךָ. וְנֶאֱמַר (תהילים קט"ז:י"ג) כּוֹס יְשׁוּעוֹת אֶשָּׂא וּבְשֵׁם ה' אֶקְרָא (תהילים קט"ז:ג-ד) צָרָה וְיָגוֹן אֶמְצָא וּבְשֵׁם ה' אֶקְרָא. וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה בְּעִנְיַן מָה שֶׁכָּתוּב (תהילים ג':א') מִזְמוֹר לְדָוִד בְּבָרְחוֹ, (משלי כ"א:ט"ו) שִׂמְחָה לַצַּדִּיק עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט. מִדָּתָן שֶׁל צַדִּיקִים פּוֹרְעִים חוֹבָן וּמְזַמְּרִין לְהקב"ה. מָשָׁל לְבַעַל הַבַּיִת שֶׁהָיָה לוֹ אָרִיס וְהָיָה אוֹתוֹ אָרִיס חַיָּב לוֹ. עָשָׂה אוֹתוֹ אָרִיס אֶת הַגֹּרֶן וּצְבָרָהּ וַעֲשָׂאָהּ כְּרִי. נָטַל בַּעַל הַבַּיִת אֶת הַכְּרִי וְנִכְנַס הָאָרִיס רֵיקָן לְבֵיתוֹ וְהָיָה שָׂמֵחַ שֶׁהָיָה נִכְנָס רֵיקָן. אָמְרוּ לוֹ יָצָאת מִגָּרְנְךָ וְיָדְךָ עַל רֹאשְׁךָ וְאַתָּה שָׂמֵחַ, אָמַר לָהֶם אַף עַל פִּי כֵן הַשְּׁטָר מְמֹרָק. פָּרַעְתִּי אֶת חוֹבִי.

ג. מתוך כך נבין מזמור אחר המיוחס לבני קורח. כתוב: ״מזמור לאסף (ראה בבא בתרא טו תוספות ד״ה על ידי, שאסף הוא אחד מבני קורח; וראה רש״י במדבר טז שמביא תנחומא שאסף הוא מכ״ד משמרות שמוצאם מקורח) אלהים באו גוים בנחלתך טמאו את היכל קדשך שמו ירושלים לעיים וכו׳ וכו׳״. (תהלים עט). ושואלים חז״ל: ״וכי מזמור הוא? וכו׳ זה שאמר הכתוב ׳שמחה לצדיק עשות משפט׳ (משלי כא), הצדיקים פורעין חובן ומזמרים להקדוש ברוך הוא וכו׳, כך אמר אסף לא מוטב שהפיג הקדוש ברוך הוא חמתו בעצים ובאבנים ולא בבניו״ (ילקוט תתכד). והנה סוף כל סוף קשה, הרי אסף נותן תיאור רחב על חורבן ירושלם, על טומאת בית המקדש מקום השכינה, על שפיכת דמם של עבדי ה׳ וחסידיו, ואיך אפשר לומר שירה על חורבן נורא כזה? אלא שהצדיקים שמחים ומזמרים גם על הפורעניות ועשיית המשפט, משום שהם רואים קרבת אלהים בכל מקום ובכל מאורע, שגם בתוך הפורעניות עצמן, ה׳ אינו עוזב אותם ואינו מכלה חמתו עליהם, אלא מרחם עליהם וכל הפורענויות אינן אלא חסד מאת הקדוש ברוך הוא לזכותם ולטובתם.

גם יש עשיין מדברי קבלה ומדברי סופרים, במסכת ברכות (ה, א) לעולם ירגיז האדם יצר טוב על יצר הרע, שנאמר (תהלים ד, ה) רגזו ואל תחטאו. לעולם יהא אדם ערום ביראה כו' (ברכות יז, א). נבזה בעיניו נמאס כו' (תהלים טו, ד), והוי שפל רוח בפני כל אדם (אבות ד, ו). להתעצב על חורבן ירושלים (ב"ב ס, ב), אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני (תהלים קלז, ה). לא יתפלל אלא מתוך כובד ראש (ברכות ל, ב) דהיינו הכנעה (רש"י שם), ולא מתוך עצלות ועצבות אלא מתוך שמחה של מצוה (ברכות לא, א). לשמוח ביסורין (ברכות ס, ב), שנאמר (משלי כא, טו) שמחה לצדיק עשות משפט חסד ומשפט אשירה (תהלים קא, א), אם חסד ואם משפט אשירה (ברכות ס, ב). כשם שמברכין על הטובה כו' (ברכות שם), מזמור לדוד בברחו (תהלים ג, א). יהי ממון חבירך חביב עליך כשלך (אבות ב, יב), וכבוד חבירך כמורא רבך ומורא רבך כמורא שמים (אבות ד, יב). עז כנמר וקל כנשר רץ כצבי וגבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים (שם ה, כ). לזכור בג' דברים דעקביא (שם ג, א), מאין באת ולאן אתה הולך ולפני מי אתה עתיד ליתן את הדין. ובג' דברים אחרים, דע מה למעלה ממך, עין רואה ואוזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבין (שם ב, א). הוי מתלמידיו של אהרן אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה (שם א, יב). להתבונן בקיום המצות וביראת ה', ולא כאותן שנאמר עליהם ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלומדה (ישעיה כט, יג). לקנא ביראת ה' (משלי כג, יז) ולחמוד חמודה גנוזה יצפה לישועה (שבת לא, א), במהרה בימינו. עוד יש הרבה דברים. ולב טוב כלל גדול הכולל הכל (אבות ב, ט):