מוסר על משלי כא:י

וְהִנֵּה הַתַּאֲוָה הַנְּתוּנָה בְּלֵב אָדָם שֹׁרֶשׁ כָּל הַפְּעֻלּוֹת. לָכֵן אִם יְתַקֵּן הַתַּאֲוָה. תַּחַת אֲשֶׁר כָּל הָאֵבָרִים יְשָׁרְתוּהָ יִמְשְׁכֵם אַחֲרֵי הַשֵּׂכֶל. וְיִלָּווּ עָלָיו וִישָׁרְתוּהוּ. יִכְשְׁרוּ כָּל הַפְּעָלִים. שֶׁנֶּאֱמַר (משלי כ"א:ח') וְזַךְ יָשָׁר פָּעֳלוֹ. וְנֶאֱמַר (משלי י"ג:י"ט) תַּאֲוָה נִהְיָה תֶּעֱרַב לְנָפֶשׁ. נִהְיָה כְּמוֹ נִשְׁבְּרָה מִלְּשׁוֹן (דניאל ח':כ"ז) נִהְיֵיתִי וְנֶחֱלֵיתִי. אָמַר כִּי כַּאֲשֶׁר יְשַׁבֵּר אָדָם תַּאֲוָתוֹ גַּם בַּדְּבָרִים הַמֻּתָּרִים. בָּזֶה תַּצְלִיחַ הַנֶּפֶשׁ. וְהַמִּדָּה הַזֹּאת תֶּעֱרַב לָהּ. כִּי יָרִים הַשֵּׂכֶל יָדוֹ וְגָבַר. וְתוֹעֲבַת כְּסִילִים סוּר מֵרָע. הַכְּסִילִים אֲשֶׁר אֵינָם שׁוֹבְרִים תַּאֲוָתָם. וְרוֹדְפִים תָּמִיד תַּעֲנוּגוֹת בְּנֵי הָאָדָם. כִּי תִּפְגַּע תַּאֲוָתָם בְּדֶרֶךְ חֵטְא וְכָל דָּבָר רַע. לֹא יָסוּרוּ מִמֶּנּוּ. וְנִקְרְאוּ כְּסִילִים עַל רְדִיפַת הַתַּעֲנוּגִים כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (משלי כ"א:כ') וּכְסִיל אָדָם יְבַלְּעֶנּוּ. וְנֶאֱמַר (ישעיהו ה':י"א) הוֹי מַשְׁכִּימֵי בַבֹּקֶר שֵׁכָר יִרְדֹּפוּ וְגוֹ' וְהָיָה כִּנּוֹר וָנֶבֶל וְגוֹ' וְאֵת פֹּעַל ה' לֹא יַבִּיטוּ וְגוֹ'. וְנֶאֱמַר (משלי י"ג:כ"ה) וּבֶטֶן רְשָׁעִים תֶּחְסָר. וְנֶאֱמַר (מלאכי ב':ג') וְזֵרִיתִי פֶרֶשׁ עַל פְּנֵיכֶם פֶּרֶשׁ חַגֵּיכֶם. וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה אֵלּוּ בְּנֵי אָדָם שֶׁכָּל יְמֵיהֶם כְּחַגִּים. וְנֶאֱמַר (משלי י"ח:א') לְתַאֲוָה יְבַקֵּשׁ נִפְרָד בְּכָל תּוּשִׁיָּה יִתְגַּלָּע. פֵּרוּשׁוֹ – מִי שֶׁמְּבַקֵּשׁ לָלֶכֶת אַחַר תַּאֲוָתוֹ וּרְצוֹנוֹ. נִפְרַד מִכָּל חָבֵר וְעָמִית. כִּי יִרְחֲקוּ מִמֶּנּוּ אוֹהֵב וָרֵעַ. כִּי תַּאֲוַת בְּנֵי אָדָם וּמִדּוֹתָם חֲלוּקוֹת. אֵין רְצוֹנוֹ שֶׁל זֶה כִּרְצוֹנוֹ שֶׁל זֶה. אָכֵן אִם יֵלֵךְ בְּדֶרֶךְ הַשֵּׂכֶל אָז יִתְחַבְּרוּ לוֹ הַחֲבֵרִים. וְיִהְיוּ אוֹהֲבָיו רַבִּים. וְאָמְרוּ בַּמּוּסָר. מִי שֶׁהוּא רוֹצֶה אֶת מִדּוֹתָיו רַבּוּ הַקּוֹפְצִים עָלָיו. וְיֵשׁ לְפָרֵשׁ עַל הָעִנְיָן הַזֶּה בְּעַצְמוֹ לְתַאֲוָה יְבַקֵּשׁ נִפְרָד. אִישׁ נִפְרָד מִכָּל אָח וְחָבֵר לְתַאֲוָה הוּא מְבַקֵּשׁ. וּבַעֲבוּר שֶׁמְּבַקֵּשׁ לָלֶכֶת אַחֲרֵי רְצוֹנוֹ. לְמַעַן זֹאת מֵרֵעֵהוּ רָחֲקוּ מִמֶּנּוּ. כְּעִנְיָן (משלי י"ט:ד') וְדָל מֵרֵעֵהוּ יִפָּרֵד. בְּכָל תּוּשִׁיָּה יִתְגַּלָּע. הַהֹלֵךְ אַחַר תַּאֲוָתוֹ לֹא בְּדָבָר אֶחָד יֶחֱטָא בִּלְבַד. אַךְ בְּכָל זֹאת שֶׁבַּתּוֹרָה יִתְגַּלָּע כִּי יַעֲבֹר עַל כֻּלָּנָה. מִלְּשׁוֹן (משלי כ':ג') וְכָל אֱוִיל יִתְגַּלָּע.

וז"ל הרמב"ם (בשמונה פרקיו פ"ו) אמרו הפילוסופים שהמושל בנפשו. אף על פי שעושה המעשים הטובים והחשובים. הוא עושה אותם והוא מתאוה אל הפעולות הרעות ונכסף אליהם. ויכבוש את יצרו כו'. ויעש הטובות והוא מצטער בעשיתם ונזוק. אבל החסיד. הוא נמשך בפעולתו אחר מה שיעירוהו תאותו ותכונתו. ויעשה הטובות והוא מתאוה ונכסף אליהם. ובהסכמה מן הפילוסופים. שהחסיד יותר חשוב ויותר שלם מן המושל בנפשו. אבל אמרו שהמושל בנפשו כחסיד בענינים רבים וכו'. וכבר אמר שלמה המלך ע"ה כיוצא בזה (משלי כ"א) נפש רשע אותה רע. ואמר בשמחת החסיד במעשה הטוב. והצער מי שאינו צדיק בעשיתו. זה המאמר (שם) שמחה לצדיק עשות משפט ומחתה לפועלי און. זהו הנראה מדברי הנביאים נאות למה שזכרוהו הפילוסופים. וכאשר חקרנו דברי החכמים בזה הענין. נמצא להם שהמתאוה לעבירות ונכסף אליהם הוא יותר חשוב ויותר שלם מאשר לא יתאוה אליהם ולא יצטער בהנחתן וכו'. ויותר מזה שהם ציוו להיות האדם מתאוה לעבירות. עד שהזהירו מלומר שאני בטבעי לא אתאוה לזאת העבירה ואע"פ שלא אסרה התורה. והוא אמרם. רשב"ג אומר לא יאמר אדם אי אפשי לאכול בשר בחלב וכו' אלא אפשי ומה אעשה אבי שבשמים גזר עלי. ולפי המובן מפשוטי שני המאמרים (ר"ל מאמר חז"ל ומאמר הפילוסופים) בתחלת המחשבה הן סותרין זה את זה. ואין הענין כן. אבל שניהם אמת ואין מחלוקת ביניהם כלל. והוא שהרעות אשר הן אצל הפילוסופים רעות. אשר אמרו שמי שלא יתאוה אליהן יותר חשוב מן המתאוה אליהן ויכבוש את יצרו מהן. הם הענינים המפורסמים אצל כל בני אדם שהם רעות. כשפיכת דמים וגניבה וגזילה ואונאה. ולהזיק למי שלא הרע לו. ולגמול רע למטיב לו. ולבזות אב ואם. וכיוצא באלו. והם המצות שאמרו עליהם חז"ל (יומא ס"ז:) שאילו לא נכתבו ראויים הם ליכתב. ויקראו אותן כו' מצות השכליות. ואין ספק אשר הנפש אשר תשתוקק לדבר מהם ותכסף אליו. שהיא חסרה. ושהנפש החשובה לא תתאוה לאחד מאלו הרעות כלל. ולא תצטער בהמנעה מהם. אבל הדברים שאמרו עליהם החכמים שהכובש את יצרו מהם הוא יותר חשוב וגמולו יותר גדול. הם התורות השמעיות. (ר"ל המצות אשר שמענו על הר סיני. ולולא הקבלה אין השכל מחייבם). וזה אמת. שאלמלא התורה לא היו רעות כלל. ומפני זה אמרו. שצריך האדם שיניח נפשו אוהבת אותן. ולא יהיה מונע מהם אלא התורה. ובחון חכמתם ע"ה ובמה המשילו. שהם לא אמרו אל יאמר אדם אי אפשי להרוג נפש. אי אפשי לגנוב. אי אפשי לכזב וכו'. אבל הביאו דברים שמעיים כולם. בשר בחלב ולבישת שעטנז וכיוצא בהם וכו'. עכ"ל: