מוסר על משלי כא:כט

צריך אדם ליזהר מן המחלוקת ולהתרחק מאותן ששונאים השלום שעליהם אמר ישעיה (ישעיהו נ״ט:ט׳) דרך שלום לא ידעו וכתיב אחריו על כן רחק משפט ממנו ולא תשיגנו צדקה וגו', ומן הידוע כי המלכיות והמדינות אינם נחרבות אלא בשביל המחלוקת והפורעניות שהם משפטי הש"י והן תהום רבה אינן באין אלא בעון המחלוקת שכן מצינו במחלקותו של קרח שנעשו בהם שפטים גדולים שבלעה אותם הארץ ונשרפו מאתים וחמשים איש ועוד מתו במגפה ארבעה עשר אלף וז' מאות מלבד המתים על דבר קרח וכל זה בשביל המחלוקת שאין ב"ד של מטה מענישין עד שיהא בן שלש עשרה שנה ולא ב"ד של מעלה עד שיהא בן כ' שנה ובשביל המחלוקת אבדו אפי' יונקי שדים שנאמר (במדבר יז) ובניהם ונשיהם וטפם, דרשו רז"ל ארבעה נקראו רשעים המרים יד על חבירו אע"פ שלא הכהו נקרא רשע שנא' (שמות ב׳:י״ג) ויאמר לרשע למה תכה רעך למה הכית לא נאמר אלא למה תכה, והלוה ואינו משלם שנאמר (תהילים ל״ז:כ״א) לוה רשע ולא ישלם. ומי שיש בו עזות פנים שנא' (משלי כ״א:כ״ט) העז איש רשע בפניו. ומי שהוא בעל מחלוקת שנא' (במדבר ט״ז:כ״ו) סורו נא מעל אהלי האנשים הרשעים. ושניהם היו עזי פנים דתן ואבירם ובעלי מחלוקת ולשון מחלוקת באותיותיו נדרש כן. מ. מכה. ח. ארון. ל. לקות. ק. קללה. ת. תכלית. שמביא כלייה על העיר: ובמדרש תנחומא פרשת צו גדול הוא השלום שאפילו היו ישראל עובדי ע"ז והם נעשין חבורה אחת אין מדת הדין פוגעת בהם שנא' (הושע ד׳:י״ז) חבור עצבים אפרים הנח לו. גדול הוא השלום שאין חותם הברכות אלא שלום שנא' (במדבר ו׳:כ״ו) וישם לך שלום. גדול הוא השלום שהרי נכתבו בתורה דברים שלא היו מפני השלום הוא שנא' (בראשית נ׳:ט״ז) אביך צוה וגו' ומעולם לא צוה יעקב אלא מעצמם אמרו. ראה כמה גדול כח השלום שהרי המלאך שינה דבורו מפני השלום שנא' ואני זקנתי וכל כך למה מפני השלום, ולעתיד לבא כשיחזיר הקב"ה הגליות בירושלים בשלום הוא מחזירן שנאמר (תהילים קכ״ב:ו׳) שאלו שלום ירושלים וכתיב (ישעיהו ס״ו:י״ב) הנני נוטה אליה כנהר שלום. ובמסכת מגילה (פ"ב דף יח) ברכה דהקב"ה שלום הוא שנאמר (תהילים כ״ט:י״א) ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום:

הָעַז נִקְרָא ״רָשָׁע״, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי כא כט): ״הֵעֵז אִישׁ רָשָׁע בְּפָנָיו״. וְהָרְשָׁעִים מְגֻנִּים וּמְאוּסִים לִפְנֵי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, וְשֵׁם הָרְשָׁעִים מְגֻנֶּה, כְּדִכְתִיב (שם י ז): ״וְשֵׁם רְשָׁעִים יִרְקָב״. עַל הַבֹּשֶׁת נֶאֱמַר (תהלים כה ט): ״וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ״; וְעַל הָעַז הָרָשָׁע נֶאֱמַר (שם קמו ט): ״וְדֶרֶךְ רְשָׁעִים יְעַוֵּת״.

ועוד גרסי' במ' סוטה בפ' המקנא א"ר יונתן בר אבא א"ר יוחנן, כל אדם שיש בו גסות הרוח סופו נכשל באשת איש, שנא’ (משלי ו, כו) ואשת איש נפש יקרה תצוד. א"ר אלכסנדראי, כל אדם שיש בו גסות הרוח אפי' רוח קמעא עוכרתו, שנא’ (ישעיהו נז, כ) והרשעים כים נגרש, ומה ים שיש בו כמה רביעיות רוח עוכרתו, אדם שאין בו אלא רביעית אחת, על אחת כמה וכמה. אמר ר' אלעזר, כל מי שיש בו גסות הרוח ראוי לגדעו כאשרה, שנא’ (ישעיהו י, לג) ורמי הקומה גדועים, וכתי’ (דברים יב, ג) ואשיריהם תגדעון. ועוד אמ' ר' אלעזר, כל מי שיש בו גסות הרוח שכינה מייללת עליו, שנא’ (תהלים קלח, ו) וגבוה ממרחק יידע. אזהרה לגסי הרוח מנין, אמ' רבא אמ' זעירי, מהכא, שמעו והאזינו ואל תגבהו. דרש ר' עוירא, זמנין אמרי ליה משמיה דר' אמי, וזמנין אמרי ליה משמיה דרב אסי, כל אדם שיש בו גסות הרוח לסוף מתמעט, שנא’ (איוב כד, כד) רומו מעט ואיננו. וגרסי' בפירקא קמא דמ' תעניות אמ' רב שלא אמ' רב המנונא, כל אדם שיש בו עזות פנים לסוף הוא נכשל בעבירה, שנא’ (ירמיהו ג, ג) ומצח אשה זונה היה לך מאנת הכלם. רב נחמן אמר, בידוע שנכשל, שנא’ (תענית ז:) לך היה, יהיה לך לא נאמר, אלא היה לך. אמ' רבא, מותר לקרותו רשע בפניו, שנא’ (משלי כא, כט) העז איש רשע בפניו. רב נחמן בר יצחק אמ', מותר לשנאתו, שנא’ (קהלת ח, א) חכמת אדם תאיר פניו ועוז פניו ישונה, אל תקרי ישונה אלא ישנא.