מוסר על משלי כב:ד

עקב ענוה יראת ה' עושר וכבוד וחיים (משלי כ״ב:ד׳). יודיע הכתוב הזה שבח מדת הענוה כי יש כמה מעלות טובות נקשרות עמה, וביאור הכתוב כפשוטו כי השכר והתועלת המגיע לו לאדם מן הענוה בעולם הזה הוא ד' דברים ואלו הן יראה ועושר וכבוד וחיים. ומן הידוע כי מדת הענוה היא מדה גופנית בחברת הבריות והוא שיהיה אדם ביישן וסבלן ומכבד את הבריות ומדבר בטובתן ויהיה שומע עלבונו ושותק, ומתוך המדה הזאת הגופנית יעלה אדם למדת היראה שהיא מדה שכלית ויבא גם כן לידי עושר כי בעל מדת הענוה הוא שמח בחלקו, וידוע כי הון עתק ימעט בעיני האדם עם הגאוה ויספיק לו המועט עם הענוה, וכיון שכן הוא מסתפק במועט ואינו מתאוה אל היתרונות והוא שמח בחלקו והנה זה עושר. וכמו שדרשו ז"ל (אבות פ"ג) אי זה עשיר השמח בחלקו, ויבא גם כן לידי כבוד כי כשהוא נמנע מן התאוות והוא שפל רוח יספיק לו מה שעלה לחלקו. הנה זה לו כבוד והוא שכתוב (משלי כ״ט:כ״ג) ושפל רוח יתמוך כבוד, וכתיב (שם יח) ולפני כבוד ענוה כי מי שיש לו כבוד מדת הענוה קדמה לו כבר ויבא לידי חיים כי המתאוה אל היתרונות הנה הוא דואג כשלא יעשר ולא יקום חילו כאות נפשו והיו חייו חיי צער על שלא השיג כל חפצו והדאגה מקצרת הימים ונמצא מצטער על עולם שאינו שלו אבל השמח בחלקו לא ידאג על מה שקנה וימלט מן הדאגה ויחיה חיי שלוה. ובמדרש עקב ענוה יראת ה' מה שעשתה חכמה עטרה לראשה עשתה ענוה עקב לסוליתה דכתיב (שם קיא) ראשית חכמה יראת ה' וכתיב עקב ענוה יראת ה', עשה המדרש מלת עקב מלשון עקב, ולמדנו מזה כי מדת הענוה גדולה מהחכמה כי היראה שהיא בראש החכמה הלא היא לרגל הענוה:

הָעֲנָוָה הִיא סֻלָּם לַעֲלוֹת לְדַרְכֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים כה ט): ״יַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט, וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ״. וּמִמֶּנּוּ יַגִּיעַ לְהַשִּׂיג יִרְאַת הַשֵּׁם בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי כב ד): ״עֵקֶב עֲנָוָה יִרְאַת יְיָ״. הַשְּׁכִינָה שׁוֹרָה עַל הָעֲנָוִים, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיהו נז טו): ״אֶשְׁכּוֹן וְאֶת דַּכָּא וּשְׁפַל רוּחַ״. הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הִטָּה שְׁכִינָתוֹ עַל הַר סִינַי וְיָרַד לְמַטָּה, וְהִנִּיחַ כָּל הֶהָרִים הַגְּבוֹהִים. וּכְתִיב (שם כו יט): ״הָקִיצוּ וְרַנְּנוּ שֹׁכְנֵי עָפָר, כִּי טַל אוֹרֹת טַלֶּךָ״ – מִי שֶׁנַּעֲשָׂה שָׁכֵן לֶעָפָר בְּחַיָּיו בָּעוֹלָם הַזֶּה, יִחְיֶה לְעוֹלָם הַבָּא.

וְכַאֲשֶׁר תִּנָּצֵל מִן הַכַּעַס, תַּעֲלֶה עַל לִבְּךָ מִדַּת הָעֲנָוָה, שֶׁהִיא מִדָּה טוֹבָה מִכָּל מִדּוֹת טוֹבוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי כב ד): "עֵקֶב עֲנָוָה, יִרְאַת ה'".