מוסר על משלי כב:יג

רַב וְחָסִיד רָחוֹק מֵעִירוֹ, לֹא יִמָּנַע מִלֵּילֵךְ שָׁם לִלְמֹד מִשּׁוּם פַּחַד הַדְּרָכִים, כְּדֶרֶךְ שֶׁאָמַר הֶעָצֵל (משלי כב יג): ״אֲרִי בַּחוּץ, בְּתוֹךְ רְחֹבוֹת אֵרָצֵחַ״. אֶלָּא יַחֲשֹׁב שֶׁרֹב הָעוֹלָם הוֹלְכִים וְאֵינָם נִזּוֹקִין, גַּם הוּא כָּךְ – לֹא יִמָּנַע מֵחֲמַת הַפַּחַד, כִּי שְׁלוּחֵי מִצְוָה אֵינָם נִזּוֹקִין (פסחים ח ב).

הֶעָצֵל הוּא רַךְ הַלֵּבָב, וְאֵינוֹ גּוֹלֶה לִמְקוֹם תּוֹרָה. וְעָלָיו אָמַר שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ שִׁבְעָה דְּבָרִים (דברים רבה ח ו). כֵּיצַד? אוֹמְרִים לֶעָצֵל: ״רַבְּךָ בָּעִיר, לֵךְ וּלְמַד תּוֹרָה הֵימֶנּוּ!״ וְהוּא מֵשִׁיב לָהֶם: ״מִתְיָרֵא אֲנִי מִן הָאֲרִי שֶׁבַּדֶּרֶךְ״, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי כו יג): ״אָמַר עָצֵל שַׁחַל בַּדָּרֶךְ״. אוֹמְרִים לוֹ: ״רַבְּךָ בְּתוֹךְ הַמְּדִינָה, עֲמֹד וְלֵךְ אֶצְלוֹ!״ וְהוּא מֵשִׁיב לָהֶם: ״מִתְיָרֵא אֲנִי שֶׁלֹּא יָבוֹא אֲרִי בְּתוֹךְ הָרְחוֹבוֹת״, שֶׁנֶּאֱמַר (שם): ״אֲרִי בֵּין הָרְחוֹבוֹת״. אוֹמְרִים לוֹ: ״הֲרֵי הוּא דָּר אֵצֶל בֵּיתְךָ!״ וְהוּא מֵשִׁיב לָהֶם: ״הָאֲרִי בַּחוּץ״, שֶׁנֶּאֱמַר (שם כב יג): ״אָמַר עָצֵל אֲרִי בַחוּץ, בְּתוֹךְ רְחוֹבוֹת אֵרָצֵחַ״. אוֹמְרִים לוֹ: ״הֲרֵי הוּא בְּתוֹךְ הַבַּיִת.״ וְהוּא מֵשִׁיב לָהֶם: ״וְאִם הוֹלֵךְ אֲנִי וּמוֹצֵא הַדֶּלֶת נְעוּלָה, אֲנִי צָרִיךְ לַחֲזֹר״. אוֹמְרִים לוֹ: ״פְּתוּחָה הִיא״ – עֲדַיִן לֹא יָקוּם הֶעָצֵל, שֶׁנֶּאֱמַר (שם כו יד): ״הַדֶּלֶת תִּסּוֹב עַל צִירָהּ, וְעָצֵל עַל מִטָּתוֹ״. וּלְבַסּוֹף שֶׁלֹּא יוֹדֵעַ מָה לְהָשִׁיב, אוֹמֵר לָהֶם: ״אִם הַדֶּלֶת פְּתוּחָה אוֹ נְעוּלָה – אֲנִי מְבַקֵּשׁ לִישֹׁן מְעַט״. שֶׁנֶּאֱמַר (שם ו ט): ״עַד מָתַי עָצֵל תִּשְׁכָּב, מָתַי תָּקוּם מִשְּׁנָתֶךָ״. עוֹמֵד מִמִּטָּתוֹ וְנוֹתְנִים לְפָנָיו לֶאֱכֹל– וְהוּא מִתְעַצֵּל לָתֵת לְתוֹךְ פִּיו, שֶׁנֶּאֱמַר (שם כו טו): ״טָמַן עָצֵל יָדוֹ בַּצַּלָּחַת, נִלְאָה לַהֲשִׁיבָהּ אֶל פִּיו״.