מוסר על משלי כב:כג

הַמַּדְרֵגָה הַשְּׁלִישִׁית – לָאו שֶׁנִּתַּק לַעֲשֵׂה: אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה לָאו שֶׁנִּתַּק לַעֲשֵׂה אֵין לוֹקִין עָלָיו. כְּגוֹן (דברים כ"ב:ו') לֹא תִקַּח הָאֵם עַל הַבָּנִים. שֶׁנִּתַּק לַעֲשֵׂה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כ"ב:ז') שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח. וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין לוֹקִין בִּידֵי בֵּית דִּין, יֵשׁ בָּהֶם שֶׁעָנְשׁוֹ חָמוּר וְנָגַע עַד שָׁמַיִם מִשְׁפָּטָן נִשָּׂא עַד שְׁחָקִים. כְּגוֹן הַגָּזֵל, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא י"ט:י"ג) לֹא תִגְזֹל, וְנִתַּק לַעֲשֵׂה (ויקרא ה':כ"ג) וְהֵשִׁיב אֶת הַגְּזֵלָה. וְאָמְרוּ לֹא נֶחְתַּם גְּזַר דִּינָם שֶׁל דּוֹר הַמַּבּוּל אֶלָּא עַל הַגָּזֵל שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ו':י"ג) קֵץ כָּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס. וְאַף עַל פִּי שֶׁעֶרְוָה חֲמוּרָה מִן הַגָּזֵל, מִדַּת עֹנֶשׁ גָּזֵל לְהַקְרִיב יוֹם אֵידוֹ וּלְהָחִישׁ עֲתִידוֹת לוֹ. וְעוֹד אָמְרוּ סְאָה מְלֵאָה עֲוֹנוֹת אֵין מְקַטְרֵג בְּכֻלָּן כְּמוֹ הַגָּזֵל. וְאָמַר שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ עָלָיו הַשָּׁלוֹם עַל אוֹצְרוֹת הַמִּרְמָה וְהָאוֹנָאָה (משלי כ"א:ו') פֹּעַל אוֹצָרוֹת בִּלְשׁוֹן שָׁקֶר הֶבֶל נִדָּף מְבַקְשֵׁי מָוֶת. פֵּרוּשׁ אוֹצְרוֹת הַמִּרְמָה וְהָאוֹנָאָה הֶבֶל נִדָּף הֵם כִּי אַחֲרִיתָם לְכִלָּיוֹן. וְעוֹדָם בִּרְשׁוּתוֹ צוֹרְרִים הֵם לוֹ וּמְבַקְּשִׁים נֶפֶשׁ בַּעֲלֵיהֶם וּמְסַבְּבִים לְמוֹתוֹ. וְכָעִנְיָן שֶׁאָמַר חֲבַקּוּק עָלָיו הַשָּׁלוֹם (חבקוק ב':ט') הוֹי בֹּצֵעַ בֶּצַע רָע לְבֵיתוֹ וְגוֹ' כִּי אֶבֶן מִקִּיר תִּזְעָק וְגוֹ'. וְגֶזֶל הֶעָנִי חַיָּבִין עָלָיו מִיתָה בִּידֵי שָׁמַיִם שֶׁנֶּאֱמַר (משלי כ"ב:כ"ב-כ"ג) אַל תִּגְזָל דָּל כִּי דַל הוּא וְאַל תְּדַכֵּא עָנִי בַשָּׁעַר כִּי ה' יָרִיב רִיבָם וְקָבַע אֶת קֹבְעֵיהֶם נָפֶשׁ. פֵּרוּשׁוֹ – אַל תִּגְזֹל דַּל בַּעֲבוּר שֶׁהוּא דַּל וְאֵין עוֹזֵר לוֹ, וְאַל תְּדַכֵּא עָנִי בַשָּׁעַר בְּהַכְלָמָה וּבְבִזָּיוֹן. וּבַשַּׁעַר, כְּלוֹמַר בָּרַבִּים, וְכָעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיהו ג':ט"ו) מַּה לָּכֶם תְּדַכְּאוּ עַמִּי וּפְנֵי עֲנִיִּים תִּטְחָנוּ. כִּי ה' יָרִיב רִיבָם אַחַר שֶׁאֵין לָהֶם סוֹמֵךְ וּמִי שֶׁיִּטְעֹן וְיָרִיב רִיבָם. וְקָבַע אֶת קֹבְעֵיהֶם נָפֶשׁ אַחֲרֵי שֶׁהֻבָאת אֵלָיו צַעֲקַת הַדַּל לֹא יִקַּח מִמְּךָ מָמוֹן תַּחַת הַגְּזֵלָה אֲשֶׁר גָּזַלְתָּ אֲבָל יֵשֶׁל אֱלוֹהַּ נַפְשֶׁךָ. וְנֶאֱמַר (איוב כ"ז:ח') כִּי מַה תִּקְוַת חָנֵף כִּי יִבְצָע כִּי יֵשֶׁל אֱלוֹהַּ נַפְשׁוֹ, וְנֶאֱמַר (משלי א':י"ט) כֵּן אָרְחוֹת כָּל בֹּצֵעַ בָּצַע אֶת נֶפֶשׁ בְּעָלָיו יִקָּח. וּמִי שֶׁיַּצְעִיק וִיצַעֵר אַלְמָנָה וְיָתוֹם בֵּין בְּגָזֵל בֵּין בְּעֹשֶׁק בֵּין הַכְלָמָה וְכָל מִינֵי הַצַּעַר חַיָּב מִיתָה בִּידֵי שָׁמַיִם. וְכֵן הַדַּיָּנִים שֶׁיֵּשׁ בְּיָדָם לְהַצִּיל גָּזוּל מִיָּד עוֹשֵׁק וְיָתוֹם לֹא יִשְׁפֹּטוּ. מִשְׁפַּט מָוֶת לָהֶם שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כ"ב:כ"א-כ"ב) כָּל אַלְמָנָה וְיָתוֹם לֹא תְעַנּוּן. אִם עַנֵּה תְעַנֶּה אֹתוֹ כִּי אִם צָעֹק יִצְעַק אֵלַי שָׁמֹעַ אֶשְׁמַע צַעֲקָתוֹ וְחָרָה אַפִּי וְהָרַגְתִּי אֶתְכֶם בֶּחָרֶב וְהָיוּ נְשֵׁיכֶם אַלְמָנוֹת וּבְנֵיכֶם יְתֹמִים. פֵּרוּשׁוֹ – וְהָיוּ נְשֵׁיכֶם אַלְמָנוֹת כְּנֶגֶד עִנּוּי הָאַלְמָנָה וּבְנֵיכֶם יְתוֹמִים כְּנֶגֶד עִנּוּי הַיָּתוֹם מִדָּה כְּנֶגֶד מִדָּה. וְהַמְּצַעֵר כָּל אִישׁ מִיִּשְׂרָאֵל אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִכְתַּב בּוֹ הָעֳנָשִׁים הָאֵלֶּה עוֹבֵר בְּלֹא תַעֲשֶׂה שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כ"ה:י"ז) לֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ, וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה בְּאוֹנָאַת דְּבָרִים הַכָּתוּב מְדַבֵּר. וְהוּא מֵעִנְיַן הַצַּעַר וְהַמָּצוֹק מִלְּשׁוֹן (ישעיהו מ"ט:כ"ו) וְהַאֲכַלְתִּי אֶת מוֹנַיִךְ אֶת בְּשָׂרָם. וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה כָּל הַשְּׁעָרִים נִנְעֲלוּ חוּץ מִשַּׁעֲרֵי אוֹנָאָה. וּבְמָקוֹם שֶׁדִּבֵּר הַכָּתוּב מֵאוֹנָאַת מָמוֹן הִזְכִּיר שָׁם מִקָּח וּמִמְכָּר שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כ"ה:י"ד) וְכִי תִמְכְּרוּ מִמְכָּר לַעֲמִיתֶךָ. וְאָמְרוּ גְּדוֹלָה אוֹנָאַת דְּבָרִים מֵאוֹנָאַת מָמוֹן שֶׁזֶּה בְּגוּפוֹ וְזֶה בְּמָמוֹנוֹ. וְזוֹ נֶאֱמַר בָּהּ (ויקרא כ"ה:י"ז) וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹקֶיךָ וְזוֹ לֹא נֶאֱמַר בָּהּ וְיָרֵאתָ.

וגרסי' במדרש השכם שפטו דל ויתום עני ורש הצדיקו. לא שתצדיק אותם ברשע חס ושלום, אלא בין לזכות בין לחובה הצדיקו עליהם את הדין. שלא תאמר, הואיל וזה עני, אטול מזה ואתן לזה, ואמרה תורה לא תשא פני דל, שכל העולם שלי הוא, שנא' לי הכסף ולי הזהב אמר ה' צבאות. א"ר שמואל בר נחמני אמ' ר' יוחנן, כל דיין שנוטל ממון מזה ונותנו לזה שלא כדין הב"ה גובה את נפשו, שנאמר ( משלי כב, כג) כי ה' יריב ריבם וקבע את קובעיהם נפש. א"ר חמא ב"ר חנינא, אמ' הב"ה, לא די לרשעים שנוטלין ממון מזה ונותנין לזה שלא כדין, אלא שמטריחין אותי להחזיר ממון לבעליו. א"ר נחמיה, כך הוא מנהגם של דיינין, בעלי דינין עומדין לפניהם, ושומעין דבריהם, ומוציאין אותם לחוץ, ונושאין ונותנין בדבר. גמרו את הדבר, היו מכניסין אותן, גדול שבדיינין אומר, איש פלוני, אתה זכאי, [איש פלוני], אתה [חייב].

וּבִכְלַל הָאַכְזָרִיּוּת: הַגּוֹזֵל חֲבֵרוֹ מְאוּמָה מִשֶּׁלּוֹ, וּבָזֶה מְצַעֵר אוֹתוֹ. וְעֹנֶשׁ גָּדוֹל יֵשׁ לְגוֹזֵל עָנִי, וְחַיָּבִים עָלֶיהָ מִיתָה, כְּדִכְתִיב (משלי כב כב): ״אַל תִּגְזָל דָּל, כִּי דַּל הוּא״; וּכְתִיב (שם פסוק כג): ״כִּי יְיָ יָרִיב רִיבָם, וְקָבַע אֶת קֹבְעֵיהֶם נָפֶשׁ״. וְאַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ עֲבֵרוֹת גְּדוֹלוֹת חֲמוּרוֹת מִן הַגָּזֵל – עֹנֶשׁ הַגָּזֵל חָמוּר מְאוֹד, כְּדִכְתִיב בְּדוֹר הַמַּבּוּל (בראשית ו יג): ״קֵץ כָּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי, כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס מִפְּנֵיהֶם״. אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ (סנהדרין קח א): קֻפָּה מְלֵאָה עֲווֹנוֹת – אֵין מְקַטְרֵג בְּכֻלָּן כְּמוֹ הַגָּזֵל. וּמִי שֶׁמְּצַעֵר יָתוֹם וְאַלְמָנָה בְּגָזֵל, אוֹ בְּהַכְלָמָה וּבְכָל מִינֵי צַעַר – מִתְחַיֵּב מִיתָה בִּידֵי שָׁמַיִם. וְכֵן הַדַּיָּנִים, שֶׁבְּיָדָם לְהַצִּילָם מִיַּד עוֹשְׁקֵיהֶם וְאֵינָם דָּנִים דִּין יָתוֹם וְאַלְמָנָה – בְּנֵי מָוֶת הֵם, כְּדִכְתִיב (שמות כב כא): ״כָּל אַלְמָנָה וְיָתוֹם לֹא תְעַנּוּן״; וּכְתִיב (שם פסוק כב): ״אִם עַנֵּה תְעַנֶּה אֹתוֹ, כִּי אִם צָעֹק יִצְעַק אֵלַי, שָׁמוֹעַ אֶשְׁמַע צַעֲקָתוֹ״; וּכְתִיב (שם פסוק כג): ״וְחָרָה אַפִּי וְהָרַגְתִּי אֶתְכֶם בֶּחָרֶב, וְהָיוּ נְשֵׁיכֶם אַלְמָנוֹת וּבְנֵיכֶם יְתֹמִים״. מִדָּה כְּנֶגֶד מִדָּה: נְשֵׁיכֶם אַלְמָנוֹת – כְּנֶגֶד עִנּוּי אַלְמָנוֹת, בְּנֵיכֶם יְתוֹמִים – כְּנֶגֶד עִנּוּי יְתוֹמִים.