מוסר על משלי כב:כט

וְאָמַר שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ עָלָיו הַשָּׁלוֹם (משלי כב): חָזִיתָ אִישׁ מָהִיר בִּמְלַאכְתּוֹ לִפְנֵי מְלָכִים יִתְיַצָּב, בַּל יִתְיַצֵּב לִפְנֵי חֲשֻׁכִּים.

כִּי עִנְיָנָם קָרוֹב זֶה לָזֶה מְאֹד, וְאֵין הֶפְרֵשׁ בֵּינֵיהֶם אֶלָּא שֶׁזֶּה בֶּעָשִׁין וְזֶה בַּלָּאוִין.

רְאֵה אֵיךְ הֶעָצֵל רָחוֹק מִן הַמִּדּוֹת הַטּוֹבוֹת. וְאֵינוֹ שׁוֹוֶה כְּלוּם לִשְׁלִיחוּת, כְּחַלָא [חומץ] שֶׁאֵינָהּ שׁוֹוָה לַשִּׁנַּיִם, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי י כו): ״כַּחֹמֶץ לַשִּׁנַּיִם וְכֶעָשָׁן לָעֵינָיִם, כֵּן הֶעָצֵל לְשׁוֹלְחָיו״. וְנֶאֱמַר (שם כו טז): ״חָכָם עָצֵל בְּעֵינָיו, מִשִּׁבְעָה מְשִׁיבֵי טָעַם״. פֵּרוּשׁוֹ שֶׁל זֶה הַפָּסוּק כָּךְ הוּא: מֶלֶךְ שֶׁיֵּשׁ לוֹ רָצִים וּשְׁלוּחִים הַרְבֵּה, וְעָשׂוּ כֻּלָּם שְׁלִיחוּתוֹ שֶׁל מֶלֶךְ, וְגַם הֵשִׁיבוּ דָּבָר לַמֶּלֶךְ כְּשֶׁחָזְרוּ מִשְּׁלִיחוּתָם. אֲבָל אֶחָד מֵעַבְדֵי הַמֶּלֶךְ הָיָה אִישׁ עָצֵל, וּמַעֲרִים לוֹמַר ״חוֹלֶה אָנִי״, וְנָח וְאָכַל מִשֻּׁלְחַן הַמֶּלֶךְ. וּכְשֶׁהוּא רָאָה שֶׁחֲבֵרָיו בָּאִים יְגֵעִים מִטֹּרַח הַדֶּרֶךְ, אָז הוּא הֶחֱזִיק עַצְמוֹ חָכָם בְּעֵינָיו מִכָּל חֲבֵרָיו. אֲבָל שְׁטוּת הוּא בְּיָדוֹ, דִּכְתִיב (שם כב כט): ״חָזִיתָ אִישׁ מָהִיר בִּמְלַאכְתּוֹ, לִפְנֵי מְלָכִים יִתְיַצָּב״. וְאַף כָּאן הַמֶּלֶךְ יְשַׁלֵּם גְּמוּל לַפִּקְחִים, שֶׁהָיוּ מְשִׁיבִים לוֹ טַעַם. אֲבָל הֶעָצֵל – לֹא יָחוּשׁ לוֹ.