מוסר על משלי כג:טז

וְאָז מַצְלִיחַ בְּכָל דְּרָכָיו וְטוֹב טְעָמָיו, וְשׁוֹלֵחַ רוּחַ הַקֹּדֶשׁ בְּקִרְבּוֹ, וְלִבּוֹ שָׂמֵחַ וּמִתְמַלֵּא אַהֲבַת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְנַפְשׁוֹ קְשׁוּרָה בְּגִיל, וּמְגַלֶּה לוֹ רָזִים וְחִדּוּשִׁים שֶׁל מַעְלָה, לְפִי שֶׁהָיָה יְרֵא הַשֵּׁם בָּרוּךְ הוּא וְיָשָׁר, וְנִכְנַס הַטַּעַם בְּקִרְבּוֹ. וְזֶהוּ שֶׁאָמַר שְׁלֹמֹה (שיר השירים ה ו): ״נַפְשִׁי יָצְאָה בְּדַבְּרוֹ״; ״וְתַעְלֹזְנָה כִלְיוֹתָי בְּדַבֵּר שְׂפָתֶיךָ מֵישָׁרִים״ (משלי כג טז). וְכֵן אָמַר דָּוִד (תהלים קג א): ״בָּרְכִי נַפְשִׁי״ – לְפִי שֶׁהַנֶּפֶשׁ מִמַּעֲלָה הָעוֹלָה לְמַעְלָה, וּכְשֶׁהִיא יוֹדַעַת עִנְיַן סוֹדָהּ – הִיא תֹּאהַב אֶת בּוֹרְאָהּ וּתְסַגֵּל מִצְווֹתָיו. וְכַאֲשֶׁר תַּגִּיעַ הַנֶּפֶשׁ אֶל הַמְּחִצָּה וְהַמַּעֲלָה אֲשֶׁר הִיא דּוֹמָה לוֹ, אָז תְּיַחֲדֵהוּ בְּמַצְפּוּנֶיהָ וּתְשַׁעְשֵׁעַ בַּחֲדָרֶיהָ, וּבְכָל עֵת וּבְכָל רֶגַע חוֹשֶׁקֶת אַהֲבָתוֹ, וְזוֹכֶרֶת אוֹתוֹ בַּלַּיְלָה עַל יְצוּעוֹ – אָז הַשֵּׁם בָּרוּךְ הוּא שׁוֹלֵחַ בָּהּ חֵשֶׁק הַשִּׂמְחָה, וְהַלֵּב יִבְעַר וְיִדָּלֵק מֵרֹב חֵשֶׁק הָאַהֲבָה, כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיהו סא י): ״שׂוֹשׂ אָשִׂישׂ בַּיְּיָ, תָּגֵל נַפְשִׁי בֵּאלֹהַי״. וְאַשְׁרֵי הַנֶּפֶשׁ הַזּוֹכָה לְאוֹתָהּ שִׂמְחָה.