מוסר על משלי כד:יא

וְאַתָּה בֶּן אָדָם תְּרַחֵם עַל נִשְׁמָתְךָ הַמִּתְקַיֶּמֶת לַעֲדֵי עַד, לַהֲבִיאָהּ אֶל תַּעֲנוּג מֻפְלָא אֲשֶׁר לֹא רָאֲתָה עַיִן. וְלֹא יְבִיאֲךָ רֹב תַּאֲוָתְךָ לְחֵטְא, וְתִהְיֶה נִדְחֶה מֵאוֹר אֶל חֹשֶׁךְ. חֲמֹל עַל עַצְמְךָ, וְחוּס עַל נַפְשְׁךָ, וְאַל תְּחַלֵּל הוֹד נִשְׁמָתְךָ בְּהֶבְלֵי הַתַּעֲנוּגִים. אָמַר הֶחָכָם: מִן הַנְּדִיבוּת יַעֲמוֹד אָדָם בְּמִדַּת הָרַחֲמִים. וּבְדִבְרֵי שְׁלֹמֹה מְצַוֶּה עַל הָרַחֲמִים וְעַל הַחֲנִינָה בְּאָמְרוֹ (משלי כד יא): ״הַצֵּל לְקוּחִים לַמָּוֶת, וּמָטִים לַהֶרֶג״.