מוסר על משלי כז:ח

הַשֵּׁנִי, "רַפְּדוּנִי בַּתַּפּוּחִים" פֵּרוּשׁ לְקָשְׁרָה בֵּין נֶצַח וְהוֹד שֶׁשָּׂם הִיא רְפִידָתָהּ בִּהְיוֹתָהּ חִוָּר וְסוּמָּק כַּתַּפּוּחִים הַלָּלוּ שֶׁגַּוָּנֵיהֶם מְזוּגִים מִצַּד הַחֶסֶד. וְצָרִיךְ לְבַקְּרָהּ וְלִזְכֹּר אֹתָהּ וּלְחַלּוֹת פָּנֶיהָ שֶּׁתְּקַבֵּל מַאֲכָל וּמַשְׁקֵה מֵהַשֶּׁפַע הָעֶלְיוֹן שֶׁהִיא מוֹנַעַת עַצְמָהּ מִמֶּנּוּ, וַתִּקְצַר נַפְשָׁהּ בַּעֲמַל יִשְׂרָאֵל. כְּדֶרֶךְ שֶׁהוּא בְּחוֹלִים הַגַּשְׁמִיִּים, כָּךְ צָרִיךְ בְּחוֹלִים הָעֶלְיוֹנִים שֶׁהִיא חוֹלָה כִּדְאָמְרָן. וְהוּא חוֹלֶה דְּנָע מֵאַתְרֵיהּ - עָלְמָא דְּאָתֵי בִּינָה, וְנָד אַבַּתְרָהּ בְּעָלְמָא דֵין כְּדִכְתִיב (מִשְׁלֵי כז, ח): "כְּצִפּוֹר נוֹדֶדֶת מִן קִנָּהּ" שֶׁהִיא הַשְּׁכִינָה "כֵּן אִישׁ נוֹדֵד מִמְּקוֹמוֹ" , וּנְטִיר לָהּ וְאוֹמֵי דְּלָא יְתֵיב לְאַתְרֵיהּ עַד דְּיַחֲזִיר לָהּ לְאַתְרָהּ, הִנֵּה גַּם הוּא מְחֹלָל מִפְּשָׁעֵנוּ מְדֻכָּא לִרְצוֹנוֹ מֵעֲוֹנֹתֵינוּ וּרְפוּאַת שְׁנֵיהֶם בְּיָדֵינוּ. וְרָאוּי לְבַקְּרָם וּלְהַזְמִין צָרְכֵיהֶם בְּתוֹרָה וּבְמִצְוֹת.

שלישית, לבקר חולים ולרפאותם, כך ידועה שהשכינה היא חולת אהבה מהיחוד כדכתיב (שה"ש ב, ה) כי חולת אהבה אני, ורפואתה ביד האדם להביא לה סימנים יפים כדכתיב (שם) סמכוני באשישות רפדוני בתפוחים, ופירשו בתקונים, שסוד אשישות היינו כל הדברים הקושרים המלכות באש י' חסד, ובאש ה' גבורה בשני זרועות, ושם היא נסמכת עליהם, ומי שעושה זה סומך החולי בחוליו. ח"ג רפדוני בתפוחים, פירוש לקשרם בין נצח והוד ששם היא רפידתה בהיותם חיור וסומק כתפוחים הללו שגווניהם מזוגים מצד החסד, וצריך לבקרה ולזכות אותה ולחלות פניה ולקבל מאכל ומשקה מהשפע העליון שהיא מונעת עצמה ממנו ותקצר נפשם בעמל ישראל. כדרך שהוא בחולים הגשמיים, כך צריך בחולים העליונים שהיא חולה כדאמרן, והוא חולה דנע מאתרי' עלמא דאתי בינה ונד אבתריה בעלמא דין, כדכתיב (משלי כז, ח) כצפור נודדת מן קנה, שהיא השכינה. כן איש נודד ממקומו, ונטיר לה ואומי דלא יתיב לאתריה עד דיחזיר לה לאתרה. הנה גם הוא מחולל מפשעינו (ישעיה נג, ה) מדוכא לרצונו מעונותינו. ורפואות שניהם בידינו, וראוי לבקר ולהזמין צרכיהם בתורה ובמצות:

וְהַזֹּהַר הֵבִיא בַּאֲרִיכוּת, שֶׁהָאִישׁ הַקָּדוֹשׁ הַנִּזְכָּר לְעֵיל, כִּנֵּס כָּל אוֹהֲבָיו לוֹמְדֵי תּוֹרָה, שֶׁהָיוּ גּוֹרְסִין כָּל הַלַּיְלָה. וְכֵן הוּא רָאוּי לַעֲשׂוֹת לָנוּ גַּם כֵּן בְּאוֹתוֹ הַלַּיְלָה, כִּי הַתּוֹרָה הִיא מַגֶּנֶּת וּמַצֶּלֶת מִכָּל חִבּוּל וּמִכָּל נֵזֶק בָּעוֹלָם. וְאַחַר כָּךְ אָמַר בַּעַל הַבְּרִית: בְּמָטוּ מִנַּיְכוּ לֵימָא מִלָּא חַדְתָּא כָּל אֶחָד וְאֶחָד. וְהָיוּ מְחַדְּשִׁין דִּבְרֵי תּוֹרָה בְּעִנְיְנֵי דְּמִילָה, וְכַוָּנָתוֹ הָיָה שֶׁדִּבְרֵי תּוֹרָה הוּא תּוֹעֶלֶת גָּדוֹל לִשְׁמִירַת הַוָּלָד וְלִשְׁמִירַת הַיּוֹלֶדֶת. וְעוֹד הֵבִיא הַזֹּהַר, שֶׁעַל יְדֵי הַתּוֹרָה שֶׁעוֹסְקִין בַּלַּיְלָה שֶׁל וַיְן־נַאכְט, אֵלִיָּהוּ מִתְגַּלֶּה בְּהֶאָרוֹת גְּדוֹלוֹת שֶׁל רָצוֹן הָעֶלְיוֹן, וְעַל יְדֵי זֶה גּוֹרֵם הַרְבֵּה טוֹבוֹת וִישׁוּעוֹת לְיִשְׂרָאֵל. וְאַחַר כָּךְ אָמַר רַבִּי אַבָּא לְהַבַּעַל הַבַּיִת וּלְהַאי סָבָא: מֵאַחַר דְּאַתּוּן חַכִּימִין טוּבָא, מִפְּנֵי מָה אַתֶּם יַתְבִין הָכָא? אָמַר הַבַּעַל הַבַּיִת: אִי צִפֳּרִין יִתְעַקְּרוּ מֵאַתְרַיְהוּ, לָא יַדְעִין לְאָן טָאסִין. כְּמָה דְּאַתְּ אָמַר (מִשְׁלֵי כז, ח): "כְּצִפּוֹר נוֹדֶדֶת מִן קִנָּהּ, כֵּן אִישׁ נוֹדֵד מִמְּקוֹמוֹ". וְכֵן אִם אָנוּ עוֹקְרִין דִּירָתֵנוּ מִכָּאן, שֶׁהוּא מָקוֹם מוּכָן אֶצְלֵנוּ לִלְמֹד תּוֹרָה, לֹא נֵדַע לְאֵיזֶה מָקוֹם יִהְיֶה הַיִּשּׁוּב שֶׁלָּנוּ לִלְמֹד תּוֹרָה, כִּי מָקוֹם זֶה הוּא מוּכָן וּמְסֻגָּל אֵלֵינוּ לִלְמֹד תּוֹרָה.