מוסר על משלי כ:יא

עוֹד אָמַר שְׁלֹמֹה (משלי כ יא): ״גַּם בְּמַעֲלָלָיו יִתְנַכֶּר נָעַר, אִם זַךְ וְאִם יָשָׁר פָּעֳלוֹ״. זֶה הַפָּסוּק נֶאֱמַר עַל הַבְחָנַת הַנְּעָרִים, כִּי מִנְּעוּרֵיהֶם נִכָּר מִדּוֹתֵיהֶם. כְּמוֹ שֶׁתִּרְאֶה מִקְצָת הַנְּעָרִים נִרְאֶה בָּהֶם מִדַּת בֹּשֶׁת, וּמִקְצָתָם הָעַזּוּת, וּמִקְצָתָם נוֹטִים אֶל הַתַּאֲוָה, וּמִקְצָתָם נוֹטִים אֶל מַעֲלוֹת טוֹבוֹת. וְדַע כִּי כָל מִדּוֹת הָאָדָם אֲשֶׁר תִּרְאֶה בּוֹ בִּימֵי הַבַּחֲרוּת וְהַזִּקְנוּת – הֵם הָיוּ בִּימֵי הַיַּלְדוּת וְהַשַּׁחֲרוּת; אַךְ בַּזְּמַן הַהוּא לֹא הָיָה בּוֹ כֹּחַ לְהַרְאוֹתָם וְלַהֲבִיאָם לִידֵי הַמַּעֲשֶׂה. וְהַנְּעָרִים אֲשֶׁר גָּדְלָה עֲלֵיהֶם נַבְלוּת, אֶפְשָׁר שֶׁיּוּכַל הָאָדָם לְהַעֲתִיקָם אֶל הַדֶּרֶךְ הַטּוֹבָה, כִּי נוֹחַ לְקַבֵּל לָהֶם, וְאֵין בָּהֶם כֹּחַ וְחָכְמָה לָצֵאת וְלִבְרֹחַ מִתַּחַת יַד הַמְּיַסֵּר, וְהֵם צְרִיכִים לִסְבֹּל. אֲבָל בִּימֵי הַזִּקְנָה אֵינָם נֶעְתָּקִים בְּקַל מִמָּה שֶׁהָיוּ בָּהֶם בִּימֵי הַבַּחֲרוּת. וְהֵם דּוֹמִין לְטַס כֶּסֶף שֶׁהָיָה טָמוּן בַּקַּרְקַע, וְהֶעֱלָה חֲלֻדָּה עָבָה בְּאֹרֶךְ הַטְמָנָתוֹ – צָרִיךְ אוֹתוֹ הַכֶּסֶף מְרִיקָה אַחַר מְרִיקָה עַד שֶׁיָּשׁוּב הַכֶּסֶף לְמַרְאֵהוּ הַנָּאֶה. כָּךְ הָאָדָם אֲשֶׁר הָלַךְ לְפִי דַּרְכּוֹ וּמִנְהָגוֹ, וְנִשְׁקָע בְּעִמְקֵי הַמִּדּוֹת הַגְּרוּעוֹת – צָרִיךְ לִלְטֹשׁ שִׂכְלוֹ לְהַבְדִּיל בֵּין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהֹר, וּלְהַרְגִּיל בָּעֲבוֹדָה, עַד שֶׁיִּהְיוּ הַמִּדּוֹת טְבוּעוֹת וּקְשׁוּרוֹת בְּלִבּוֹ.