מוסר על נחמיה ט:ח

המידה התשיעית - כי החסיד, כשיתחדשו עליו מאורעות טובים או רעים, לא יבטל עבודתו. וכן עשה אברהם אבינו, עליו השלום, כי בכל אשר היה מתחדש עליו, הן טוב הן רע, היה נאמן לבבו, שנאמר (נחמיה ט) ״ומצאת את לבבו נאמן לפניך״.

חז"ל תיארו לאיזו מדריגה עליונה בהכרה הגיע אברהם אבינו. בן שלש שנים הכיר את בוראו מדעתו ומחכמתו כנגד דעתם של כל בני העולם, ומשום כן קראו אותו אברהם העברי שכל העולם כולו מעבר אחד והוא מעבר אחר (בראשית רבה מב). אברהם מסר נפשו על הכרתו, בגללה השליכו אותו לאור כשדים ועמד בעוד נסיונות רבים, עד שנאמר עליו: "ומצאת את לבבו נאמן לפניך" (נחמיה ט). ולא הסתפק בהכרה שלו בלבד, אלא שמרוב אהבתו את ה׳ שוטט בתבל, ובכל מקום בואו בנה מזבחות וקרא בשם ה׳ והפיץ אמונה והכרה בבורא בין כל בני העולם. והכרתו בה׳ הגיעה למדריגה כזאת, שבגללה נאמר עליו שהקנה לה׳ שמים וארץ, כדברי הכתוב: "ברוך אברם לאל עליון קונה שמים וארץ" (בראשית יד: וראה רש"י שם יט). הוא גם זכה שה׳ נגלה אליו וציוה לו ציוויים ואזהרות וגילה לו את כל עתידו ודורותיו אחריו ושזרעו יהיו תכלית העולם.

ב. ומצאנו עוד יותר מזה, שאף חסרון דק בקצה מעלת השלימות העליונה שבכחו של האדם להגיע, וגם אצל האדם הגדול ביותר. עלול לחולל מהפכה בכל מהותו ולשנותו לסוג אחר. אמר הכתוב (בראשית טו): "ויאמר ה׳ אלהים במה אדע כי אירשנה וגו׳ ידע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וגו׳". ואמרו חז"ל (נדרים לב): "מפני מה נענש אברהם אבינו ונשתעבדו בניו למצרים מאתים ועשר שנים וכו׳ מפני שהפריז על מדותיו של הקדוש ברוך הוא, שנאמר: ׳במה אדע כי אירשנה׳". והנה אברהם אבינו ע"ה, האדם הגדול בענקים, נאמר עליו: "ומצאת את לבבו נאמן לפניך" (נחמיה ט), היינו שלבו נעשה כולו אמונה, כל חלל לבו של אברהם היה מלא אמונה בה׳ יתברך ובודאי כי באמרו "במה אדע" לא היה שום חסרון באמונתו חס ושלום, ולא משום כך ירדו בניו למצרים. תדע שהרי כששלח הקדוש ברוך הוא את משה רבנו ע"ה לגאול את ישראל ואמר: "והן לא יאמינו לי", אמרו חז"ל (שמות רבה שם): "אמר לו הקדוש ברוך הוא, הן מאמינים בני מאמינים, ואתה אין סופך להאמין: מאמינים, דכתיב ׳ויאמן העם׳: בני מאמינים, דכתיב ׳והאמין בה׳". ואתה אין סופך להאמין, דכתיב ׳יען לא האמנתם בי׳". הרי שלא היתה שום תביעה על אברהם באמירתו "במה אדע" על חסרון באמונה, והוא נשאר ראש המאמינים כמו שהיה, ואדרבה ה׳ הוכיח בזה את משה על שאמר "והן לא יאמינו לי", והמטה נהפך לנחש בגלל חשדו זה להראות לו שתפש אומנותו של נחש (ראה רש"י שם), אלא שלפי תומת ישרו של אברהם אבינו וגודל דעתו, ראו בשמים איזו תביעה כל שהיא עליו במה שהתבטא בביטוי כזה שיש לפרש משמעותו כבקשת הוכחה לדבריו של ה׳ יתברך. ואף על פי כן נענש כה נוראות שנגזר על בניו כעין אותה גזירה שנגזרה על חם - שיהיו עבדים ארבע מאות שנה, כלומר: על ידי ביטויו "במה אדע" נתרשמה בו מציאות כזאת שסיבבה ירידת הדרגה בבניו עד כדי עבדות מסויימת של ארבע מאות שנה, ולא עוד שנשתעבדו במצרים, אצל אותם עבדי עבדים מבני בניו של חם.