וּלְכֹ֣ם מְהוֹדְעִ֗ין דִּ֣י כָל־כָּהֲנַיָּ֣א וְ֠לֵוָיֵא זַמָּ֨רַיָּ֤א תָרָֽעַיָּא֙ נְתִ֣ינַיָּ֔א וּפָ֣לְחֵ֔י בֵּ֖ית אֱלָהָ֣א דְנָ֑ה מִנְדָּ֤ה בְלוֹ֙ וַהֲלָ֔ךְ לָ֥א שַׁלִּ֖יט לְמִרְמֵ֥א עֲלֵיהֹֽם׃
מנורת המאור
ויש דברים שהתירו חז"ל לתלמידי חכמים ליהנות מן התורה, כגון שיתן ממון לאחרים להתעסק לו בפרקמטיא, והמתעסק לו שכרו הרבה מאד. והוא שאז"ל המטיל מלאי לכיס תלמידי חכמים, ויקנה להם פרקמטיא תחלה ואחר כך קונין שאר בני אדם, ומוכרין סחורת תלמידי חכמים תחלה ואח"כ מוכרין שאר בני אדם, וזה חייבו להם רז"ל כמו מתנות כהונה, כדי שיתפרנסו בכבוד, ודברים אלו וכיוצא בהן אין בהן משום הנאת דברי תורה. ונהגו הסוחרין לעשותן איש לרעהו לכבודם, ואין צריך לנהוג בכבוד הסוחרים, שהם עמי הארץ, יותר מכבוד תלמידי חכמים. ואין מטילין מס על תלמידי חכמים כלל, לא בבנין החומות ולא בדבר אחר. דתניא ואין מטילין על תלמידי חכמים לפרוע לא כסף גולגלתא ולא במס אחר, אלא הכל פורעין הצבור בשבילם, שנא' (עזרא ז, כד) מנדה בלו והלך לא שליט למרמא עליהון. וגרסי' במ' נדרים בפרק קונם, תניא את ה' אלהיך תירא וגו', שלא יאמר אדם אקרא בשביל שיקראוני חכם, אלמוד בשביל שיקראוני רבי, בשביל שאשב בראש, אלא ילמוד באהבה, וסוף הכבוד לבא. ר' אליעזר בר צדוק אומר, עשה דברים לשם פעלם ודבר בהם לשם שמים, ואל תעשה עטרה להתגדל בהם ולא קרדום להיות עודר בו. קל וחמר מבלשאצר, ומה בלשאצר, שלא נשתמש אלא בכלי הקדש שנעשו חול, נעקר מן העולם, המשתמש בכתרה של תורה, על אחת כמה וכמה. ואל יאמר אדם אין לי פנאי לקבוע עתים לתורה, מפני שאני עשיר ויש לי עסקין הרבה, או מפני שהוא עני ומחייתו בדוחק, אלא ישתדל ללמוד תורה בין מעושר בין מעוני. דתנן ר' יוחנן אומר, כל המקיים את התורה מעוני סופו לקיימה מעושר, וכל המבטל את התורה מעושר סופו לבטלה מעוני.