כֹּ֚ה אָמַ֣ר יְהוָ֔ה עַל־שְׁלֹשָׁה֙ פִּשְׁעֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְעַל־אַרְבָּעָ֖ה לֹ֣א אֲשִׁיבֶ֑נּוּ עַל־מִכְרָ֤ם בַּכֶּ֙סֶף֙ צַדִּ֔יק וְאֶבְי֖וֹן בַּעֲב֥וּר נַעֲלָֽיִם׃
שיחות עבודת לוי
איתא במדרש תנחומא (נח סי' ה'), "איש צדיק, על שזן בריותיו של הקדוש ברוך הוא נקרא צדיק, שני בני אדם נקראו צדיקים על שזנו את הבריות, נח ויוסף, שכך כתיב בו 'על מכרם בכסף צדיק' (עמוס ב', ו'), וכתיב בו 'ויכלכל יוסף' (ויגש מ"ז, י"ב)". דברי חז"ל ברור מללו שנח ויוסף זכו לתואר "צדיק" על שעסקו בפרנסת העולם.
מנורת המאור
וגרסי' בבבא מציעא בפרק השוכר את הפועלים, אמ' רב יהודה אמר רב, מאי' דכתי' (ירמיהו ט, יא) מי האיש החכם ויבין את זאת ואשר דבר פי ה' אליו ויגידה (ירמיהו ט, יא) על מה אבדה הארץ וגו', דבר זה אמרוהו נביאים ולא פירשוהו עד שפירשו הב"ה בעצמו, שנא' (ירמיהו ט, יב) ויאמר ה' על עוזבם את תורתי. ובעון ביטול תורה גלו עשרת השבטים, שנא' (ישעיהו ה, יג) לכן גלה עמי מבלי דעת, וכתי' (ישעיהו ה, כד) לכן כאכול קש לשון אש וחשש להבה ירפה שרשם כמק יהיה ופרחם כאבק יעלה כי מאסו את תורת ה' צבאות. ובעון ביטול תורה גלו שבט יהודה ובנימן, שנא' (עמוס ב, ו) כה אמר ה' על שלשה פשעי יהודה ועל ארבעה לא אשיבנו על מאסם את תורת ה' וגו'. וגרסי' בספרי מה לידידי בביתי וגו'. כשחרב בית המקדש, נכנס לשם אברהם אבינו צועק, צועק ובוכה, ותולש שערות ראשו. אמ' הב"ה למלאכי השרת, מיום שנפטר אוהבי לבית עולמו לא בא לביתי, ועכשו מה לידידי בביתי. אמ' לפניו, רבונו של עולם, מפני מה הגלית את בני, ומסרתם בידי אומות העולם, והרגום בכל מיתות משונות, והחרבת בית המקדש, מקום שהעליתי את יצחק בני עולה לפניך. אמ' לו, בניך חטאו ועברו על התורה ועל כ"ב אותיות שבה, הה"ד וכל ישראל עברו תורתך. א"ר לוי, לא גלו ישראל עד שכפרו בשלשים ושש כריתות שבתורה, כמנין איכ"ה. תני ר' שמעון בן יוחאי, אם ראית עיירות נתלשות ממקומן בארץ ישראל, דע שלא החזיקו בשכר סופרים ובשכר משניים, שנא' (ירמיהו ט, יא) על מה אבדה הארץ, ויאמר ה' על עוזבם את תורתי. ור' ירמיה בשם ר' יצחק בר אבא אמ' בשם ר' שמואל בר רב יצחק, מצינו שויתר הקב"ה על ע"ז ועל גלוי עריות ועל שפיכות דמים ולא ויתר על בטול תורה, שנא' (ירמיהו ט, יב) ויאמר ה' על עזבם את תורתי, על ע"ז ועל גלוי עריות ועל שפיכות דמים אין כתי', אלא על עוזבם את תורתי. ר' הונא ור' ירמיה בשם ר' חייא בר אבא אמ', אותי עזבו מקור מים חיים, שמא תורתי שמרו, הלואי אותי עזבו ותורתי שמרו, שמתוך שהיו מתעסקין בה היו חוזרין אצלי. שמואל תני ליה בשם ר' שמואל בר נחמני, אימתי המלכות גוזרת גזירה והגזירה קיימת, בשעה שישראל משליכין לארץ דברי תורה, הה"ד וצבא תנתן על התמיד בפשע ותשלך אמת ארצה ועשתה והצליחה, ואין צבא אלא מלכיות, שנא' (ישעיהו כד, כא) יפקוד ה' על צבא המרום במרום ועל מלכי האדמה באדמה. ואין תמיד אלא ישראל, שנא' (יהושע א, ח) לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה. בפשע, בפשעה של תורה. כל זמן שישראל משליכין תורה לארץ, מיד תצליח מלכות הרשעה, הה"ד ועשתה והצליחה. א"ר יהודה בן פזי, זנח ישראל טוב אויב ירדפו, ואין טוב אלא תורה, שנא' (משלי ד, ב) כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו.
יערות דבש חלק א
וזהו הענין הנאמר בשמואל (ברכות לא ע"ב) שהורה שחיטה בזר כשירה ואמר עלי מימר שפיר קאמרת אבל מורה הלכה בפני רבו את וכו' ובאתה חנה ואמרה (שמו"א א' כו) אני האשה הנצבת בזה וכו' אל הנער הזה התפללתי וכו' ויש להבין מה זה התנצלות של חנה הואיל שהיא התפללה על בנה יועיל לו להציל ממות אשר עבר עבירה שיש בה מיתה אבל הענין כך כי כבר ידוע מ"ש שמואל שחיטה בזר כשירה הוא קצת אפרושי מאסורא כמ"ש הזוהר (ח"ג קכ"ד) דכהן אין לשחוט היותו מסטרא דחסד ולאפרושי מאסורא אין כל כך איסור להורות הלכה בפני רבו אבל מבואר בש"ע יו"ד (סימן רמ"ב) דמ"מ לכתחילה אין להורות בפני רבו רק י"ל בדרך שאלה אבל חנה התפללה לה' ומורה לא יעלה על ראשו ודרשינן בסוף מסכת נזיר (דף ס"ו) מורה היינו מורא בשר ודם ואם כן כשחנה התפללה והקב"ה שמע תפלתה וקבע בטבע קיים בשמואל לבל יעלה מורא בראשו לבל יגור מפני איש והיה זה אצלו בטבע קיים כמו שטבע בארי לבל יגור מחיות כן קבע ה' בלב שמואל לבל יעלה מורא בראשו וזו היא התנצלות של חנה דעלי כעס עליו שלא נהג דרך ארץ והיה לו להיות מורא לפניו וע"ז השיבה חנה הלא על הנער הזה התפללתי שלא יהיה מורא על ראשו וה' שמע תפלתי וקבע בלבו חוק הטבע לבל יגור מאיש ובל יכנע לשום איש ואם כן מה אשמה יש בילד הזה אשר החוק הטבע הכריחו לכך מבלי לישא פני זקן וכל העושה כפי טבעו אין לו משפט מות ואשמה וא"ש והנה לסיים בדברי הספד ונחמה נשוב לגמרא (מו"ק כח ע"ב) ביום ההוא יגדל המספד בירושלים כמספד הדרימון בר טברימון בבקעת מגידו ומפרשים כהספידא דאחאב דקטל יתיה הדרימון בן טברימון וכמספד יאשיהו דקטל יתיה בבקעת מגידו ויש להבין מה ענין אלו שתי הספדים זה לזה וגם למה קאמר באחאב מי שהרגו ולא מפרש באיזה מקום וביאשיהו לא קאמר שם מי ההורגו רק מקום הריגה ונראה כי אמרו בגמרא (ב"ק נט) אליעזר זעירא הוה סיים מסאני אוכמי לאבילות ירושלים תפסוהו וכו' לא חשוב אתה לאתאבולי על ירושלים א"ל האי מאן דקץ כופרי כיצד משלם דליכא למימר כופרי הא הוי תמרי וליכא למימר תמרי הא הוי רק כופרי וא"ל בששים ושבקוה והדבר תמוה מה שייכת שאלה זו להך דסיים מסאני אוכמי לאבילות ירושלים אבל נראה דיש טעם למה מראים אבילות בנעלים משום דבזמן שבית המקדש קיים היתה רוח הקודש שכיחה וחלה מאוד על שרידי ה' ובכל מקום שרוה"ק מצויה צריך להסיר הנעלים כדכתיב (שמות ג' ה) של נעליך מעל רגליך ובעו"ה בחורבן בית המקדש נסתלקה רוה"ק וא"צ להסיר מנעלים כלל ולכך יש להראות סימן אבילות בנעלים שיהיו שחורים וכדומה אך זהו מי שעלול מפאת עצמו לרוח הקדש רק בעו"ה הגלות וסילוק שכינה גורם אבל מי שאין עלול מפאת עצמו ונפשו לא זכה ולא טהורה אם כן אף כשהיה בתי המקדש על תלן בכל אופן לא היה זה מגיע למדרגת רוה"ק א"כ מה זה שיהיה מתאבל בנעלים ולכך תפסוהו ואמרו לא חשוב את להתאבל כך על ירושלים אבל יש טעם אחר כמ"ש כי כל חורבן והגלות היה בשביל שמכרו יוסף וזוהיא היתה סבה לכל הגלות ויוסף מכרו בעבור נעלים וזהו מאמר הקרא (עמוס ב ו) על שלשה פשעי ישראל ועל ארבעה לא אשיבנו על מכרם בכסף צדיק ואביון בעבור נעלים הרי דכל עונות אינם עושים רושם וחקוקים כלפי שמים כל כך כמו עון יוסף אך יש להבין אם כדין עשו האחים שדנו ליוסף כמ"ש השל"ה שדנו בסנהדרין שהוציא דבה ומרד ביהודה כמורד במלכות א"כ אין כאן עונש אם כן למה נידון אנו בשלוחין וגרושין אבל הענין הוא כך כמ"ש כי באמת היה מורד במלכות כמ"ש השל"ה רק אח"כ שקיבל העונש שהורד למצרימה וקידש שם שמים ולא כפר בארצו אז למפרע נתגלה עונם כי אם אדם נדון על שם סופו לרעה כמו בן סורר ומורה איך לא יהיה נדון על שם סופו לטובה הלא מדה טובה מרובה מפורענות וא"כ למפרע חטאו א"כ יש פנים לכאן ולכאן הואיל והוי אז כופרי ולא עשו כהוגן דהא לבסוף נעשו תמרי דצדיק כתמר יפרח ולחייבם מיתה בהחלט הואיל והוי תמרי אי אפשר הא מתחילה הוי כופרי והוציא דבה ולכך היה העונש גלות דעומד במקום מיתה והיו בכל אומות והם ששים דכתיב ששים המה מלכות ומזה נולדה הגלות א"כ דגלות נולדה ממכירת יוסף כמאמר הפסוק על מכרם בכסף צדיק ואביון בעבור נעלים א"כ ראוי לכל ישראל לסיים מסאני אוכמי להתאבל על חורבן וגלות בעבור נעלים ולכך כאשר אמר להם זאת שבקוהו כי בזה כל הרוצה ליטול את השם יטול ולכך בקיבוץ הגלות שיתוקן חטא מכירת יוסף אף עון יוסף צריך תיקון דהוי כופרי ודבר סרה על שבטי יה ולכך צריך משיח בן יוסף להיות נהרג ובזה סר עונו ולפ"ז עיקר ההספד שיהיה על הריגת משיח בן יוסף כי הריגה היא לתקן הפגם רק הספד הוא על שיהיה נהרג בחוץ לארץ כמו יוסף שמת בחוץ לארץ רק עצמותיו באים לארץ ישראל כן יהיה במשיח בן יוסף וגם ביאשיהו המלך שנהרג לא היה עיקר הספד בסיבת מיתתו רק מה שנהרג בארץ טמאה בבקעת מגדו שהיא חו"ל וקלטתו אדמה וכן יהיה לעתיד לבא ההספד על משיח בן יוסף והנה ההספד על אחאב לא היה על שנהרג כי באבוד רשעים רנה רק כבר כתב המגיד מישרים בפירוש הפסוק (דברים כ"א ז) ידינו לא שפכו את הדם הזה וכי תעלה על דעתך שב"ד שופכים דמים הם אלא שכך אמרו הרוג זה שנמצא ודאי היה חייב מיתה מעון ופשע המחייב מיתה דאין הקב"ה עביד דינא וכו' אלא אנו מצערים למה ידינו לא שפכו דם הזה דהנהרג בחרבא קדישא הוי ליה כפרה אבל עכשיו דנהרג על ידי אחרים אין כפרתו כל כך ולכך מבקשים כפר לעמך וכו' והנה זה הדבר ג"כ בקין שאמר והיה כל מוצאי יהרגני היינו שאמר אם אני מחוייב בבית דין יהרגוני בבית דין ותהיה לי כפרה אבל כשמוצאי יהרגני לא תהיה לי כפרה וכן הדבר באחאב דהיה כל הצער דהיה חייב מיתה אבל היה לו ליהרג בבית דין בחרבא קדישא אבל בהרגו הדרימון בן טברימון זהו הצער דאין מיתתו כפרה וכן הדבר לעתיד לבא דיהרגו יצר הרע ויספדו עליו ונבין מה זהו הספד אשר קשה המובן לפי פשוטו אבל נכון הוא כי אם היו זכאים לא היו צריכים להריגת יצר הרע כי כל אחד היה גובר על יצרו וכל רשעה כעשן תכלה ואין צריך להרוג ליצר הרע אבל אם אינם זכאים יצטרך היצר הרע ליהרג וכל ההולכים אחר עצתו ילבישו בושת ויחפרו ממעשיהם ולא תהיה בהריגתו להם כפרה כי אילו היו זכאים היתה הריגתו ממילא כמ"ש והרשעה כעשן תכלה וזהו מאמר הקרא דקרא מיירי משני הספדים מהספד יצר הרע אמר כמספד אחאב דהיה בשביל שנעשה על ידי טברימון וכו' כן יהיה הספד אז שנעשה ע"י הריגה ולא היו זכאים לבטל היצר הרע מעצמם והספד משיח בן יוסף יהיה כהספד יאשיהו שעיקר הספד היה מה שנהרג בבקעת מגידו בחוץ לארץ כן יהיה הספד הזה בשביל שנהרג משיח בן יוסף בחו"ל והבן ולכן עלינו להכין עצמינו בתשובה ותפלה כי כל מה דעביד ה' לטב עביד כאשר אמרו (עירובין י"ג ע"ב) נמנו וגמרו טוב לו שלא נברא משנברא ועכשיו שנברא יפשפש במעשיו והדבר תמוה כי לפ"ז נמצאת בריאת אדם לרעתו ח"ו לפועל טוב שיפעל רע והאיך נברך על שיצר את האדם בחכמה אם להרע לו אבל הענין כך הוא כי בהא פליגי אם נשמתו של אדם יורדת ברצון לגוף העכור או בעל כרחו כי איננה יודעת כל העתידות ולא מצאה חקר אלהות על בוריה וטוב לה שלא נבראה אבל הקב"ה הוא יודע שהוא לטובה הוא בוראה וכופה לנשמה לילך בזה העולם וכמאמרם (אבות סופ"ד) בעל כרחך אתה נולד וזוהיא הכונה שנחלקו כת אחת סוברים שהנשמה הולכת באהבה ורצון לזה העולם וכת שניה סבירא ליה נוח לה שלא נבראה משנבראה ולדעתם לא היתה מסכימה להברא אבל מה נפקא מינה בדעתה הקב"ה הוא מכריח כי הוא יודע שהוא לטובתה והטיב לה בזה לכן עכשיו שנברא יפשפש במעשיו לעשות נחת לקונו ואולי ירחם ה' לנחמנו בנחמת ציון ויבולע המות לנצח ובא לציון גואל אמן ואמן: