הִֽתְקוֹשְׁשׁ֖וּ וָק֑וֹשּׁוּ הַגּ֖וֹי לֹ֥א נִכְסָֽף׃
שני לוחות הברית
אח"כ אומרים לו בעור השק על גופו, שאם הוא חייב חרם או נידוי למקום שיקבל על עצמו, ובודלים ממנו העדה לכל הפחות ד' אמות והוא יושב מרחוק בקרן זוית מעוטף בשק ראשו בין ברכיו. ואח"כ מעמידין אותו ומתירין לו כל הדיינים את נידויו ולובש בגדיו וסר עונו וחטאתו תכופר. והחכם העושה הסדר, מקבל כל היסורין הללו בגופו קודם הכל משום (צפניה ב, א. ב"מ קז, ב) התקוששו וקושו, וממנו יראו וכן יעשו. זה הסדר נכתב אלי מק"ק חברון תוב"ב, וירא שמים יוצא ידי שניהם, וכל המרבה הרי זה משובח:
מנורת המאור
וצריך בעל תשובה אחר שיעשה תשובה שישיב גם הוא לאחרים לעבודת הבורא ית' שמו, שנא' (צפניה ב, א) התקוששו וקושו הגוי לא נכסף. פי' התקשטו אתם וקשטו לאחרים, ומהו הגוי לא נכסף, הגוי החוטא שאינו מתאוה ולא נכסף לעבודת השם יתברך. ולזה הגוי שלא נכסף בא ירמיהו הנביא ע"ה להוכיחו ולביישו, כדי להחזירו למוטב וכדי להקיצו משנת חטאו ולעוררו מתרדמת פשעו, אולי ישמעו וישובו ממעשיהם הרעים ויקרעו גזר דינם הנחתם עליהם למות ולדינה של גיהנם. כי בתשובה שלימה קורעין לאדם גזר דינו, כדגרסי' במ' ראש השנה אמ' ר' יהודה, גדול תשובה שבה קורעים לאדם גזר דינו, שנא' (ישעיהו ו, י) השמן לב העם הזה ואזניו הכבד ועיניו השע פן יראה בעיניו ובאזניו ישמע ולבבו יבין ושב ורפא לו. והב"ה חנון ורחום מרחם על בריותיו, ומאריך אפו על הרשעים, ומוכיח אותם על ידי נביאיו, ומייסרם במוסר קל תחלה, כאשר ייסר איש את בנו, אולי ישמעו וישובו, קודם שישפוך עליהם חרון אפו וידין אותם במעשיהם הרעים. לפיכך פרנס הגון, אם אדם חשוב הוא וכדאי לשמוע דבריו, חייב להוכיח את החוטאים ולמחות בידם עד שיעשו תשובה. ואם לא הוכיחם ולא מיחה בידם, הם אובדים ברשעתם והוא נענש עליהם, שנא' (יחזקאל לג, ח) באומרי לרשע [רשע] מות תמות ולא דברת להזהיר רשע מדרכו (הרשעה לחיותו) הוא רשע בעונו ימות ודמו מידך אבקש, אבל אם הזהרתו ולא שב מחטאו הוא (רשע) בעונו ימות ואתה (את) נפשך הצלת. וגרסי' במ' שבת כל שאיפשר למחות באנשי עירו ואינו מוחה נתפש על אנשי עירו, באנשי ביתו ואינו מוחה נתפש על אנשי ביתו, בכל העולם ואינו מוחה נתפש על כל העולם כולו. ועוד שנינו במ' שבת פרתו של ר' אלעזר בן עזריה שהיתה יוצאת ברצועה שבין קרניה שלא ברצון חכמים, ומפ' במג', תאנה לא שלו היתה אלא של שכיונתו, ומתוך שלא מיחה בה נקראת על שמו. אמ' רב פפא, והני דבי ריש גלותא מתפשי אכולי עלמא.
ספר הישר
ואילו תמות כמות הבהמה ולא תהיה עתיד לתת חשבון, היה לך לשמוח במותך, אך תלך למר ממות, ולמקום אופל ארץ חושך וצלמות, שם תפול עליך אימה, ותכסך כלימה, ולבושך גוש רימה, ויזורה על גופך גפרית, לבלתי השאיר לך שריד, הלא היום ההוא נורא ואיום, יום אשר אין לו פדיום, יום תמרור בבכיה ותאניה ואניה, יום חרדה וצעקה, יום שואה ונאקה יום מספד מר, יום תערוך אבל משמר מול משמר, יום יחרה אף האל וקנאתו, וניתכה כאש חמתו, יום ירבו המעצבים והמכאובים, יום יהמה כל איש ידיו על חלציו, יום יאבדו כל חפציו, יום תצא הנשמה ויישאר הגוף ככלי מלא כלימה, מושלך כאבן דומם, ועתה בן אדם, על מי תנוס לעזרה, או מי יהיה עליך סתרה, הלא אז תאמר, אוי לי מה עשיתי, ומדוע דבר ה׳ בזיתי, ואחרי שרירות לבי פניתי, ובמה אתכסה וערום אנכי. התקושש והתבושש והיכלם מחטאותיך, ותן תודה לאלהיך, בעוד נפש בגופך, בטרם יחשכו כוככי נשפך.