מוסר על צפניה ג:ז

וְתֵדַע וְתַשְׁכִּיל כִּי מוּסַר הש"י לְטוֹבַת הָאָדָם. כִּי אִם חָטָא אִישׁ לְפָנָיו וַיַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינָיו. מוּסַר הַשֵּׁם עָלָיו לִשְׁתֵּי תּוֹעָלוֹת. הָאֶחָד לְכַפֵּר עַל חֲטָאָיו וּלְהַעֲבִיר אֶת עֲוֹנוֹ כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (תהילים כ"ה:י"ח) רְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי. וּבְתַחֲלוּאֵי הַגּוּף אֲשֶׁר חִלָּה ה' בּוֹ. יְרַפֵּא חֳלִי נַפְשׁוֹ. כִּי הֶעָוֹן חֳלִי הַנֶּפֶשׁ כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (שם מ"א) רְפָאָה נַפְשִׁי כִּי חָטָאתִי לָךְ וְנֶאֱמַר (ישעיהו ל"ג:כ"ד) וּבַל יֹאמַר שָׁכֵן חָלִיתִי הָעָם הַיֹּשֵׁב בָּהּ נְשֻׂא עָוֹן. וְהַשֵּׁנִית לְהַזְכִּירוֹ וְלַהֲשִׁיבוֹ מִדְּרָכָיו הָרָעִים כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (צפניה ג':ז') אַךְ תִּרְאִי אוֹתִי תִּקְחִי מוּסָר. וְאִם לֹא קִבֵּל הַמּוּסָר וְלֹא נִחַת. מִפְּנֵי תּוֹכַחַת. וְלֹא מָל עָרְלַת לְבָבוֹ. אוֹי לוֹ וְאוֹי לְנַפְשׁוֹ כִּי סָבַל יִסּוּרִין וְנָשָׂא אֶת עֲוֹנוֹ. וְלֹא נִרְצָה עֲוֹנוֹ. אֲבָל נִכְפַּל עָנְשׁוֹ כַּאֲשֶׁר בֵּאַרְנוּ.

וביותר צריך לחזור בתשובה ולהזהר כי הגאולה מתעכבת בעבור ניצוצי הקדושה ואשר לא שם לבו וחוטא בעריות מלבד ענשו החמור על העבירה הפעם ילוה שהוא מעכב גאולת ישראל ובנין בה"מ וכ"י גלות השכינה אין קץ לענשו אם העולם חציו זכאי והיתה הגאולה קרובה והוא הכריע לעכב הגאולה וזה טעם מחצית השקל שכתבו המפרשים לרמוז דתמיד יראה כאלו חציו זכאי וחציו חייב וזהו מחצית השקל ואם זכה הכריע וכו'. וביותר עתה שאנו רואים שינוי סדרי העולם יש להתעורר כי הכל בשביל ישראל שהגאולה היא תלויה בתשובה וכל זה לעוררנו כי הגאולה קרובה מאד דכתיב בצפניה ג' הכרתי גוים נשמו פנותם החרבתי חוצותם מבלי עובר וכו' אמרתי אד תיראי אותי תקחי מוסר וכו' וכמשז"ל בילקוט ע"פ זה אין פורענות בא אלא בשביל ישראל ע"ש. וצריך למהר לשוב כי אז"ל דבמצרים מתו רשעי ישראל בחשך ז' ימים. ולעתיד בגאולה ב"ב יהיה חשך ט"ו ימים. וזה רמז הפ' לא ידעו ולא יבינו בחשכה יתהלכו. פי' לא ידעו ספר. ולא יבינו מעצמם וממה ששומעים ומרבים אשמה. בחשכה יתהלכו. בחשך ט"ו ימים. יתהלכו ימותו לשון ונערותיה הולכות שפירשו ז"ל מתות. ואשר יש לו לב ינחם העם ושבו בתשובה:

וְאִם אֵין הָאָדָם עוֹשֶׂה תְּשׁוּבָה בְּעֵת צָרָתוֹ – אָז עָנְשׁוֹ כָּפוּל, כְּמוֹ מֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם אִם אִישׁ חָטָא לוֹ, וְהוּא מְיַסֵּר אוֹתוֹ וְאֵינוֹ רוֹצֶה לְקַבֵּל מוּסָרוֹ – יוֹסִיף לְיַסְּרוֹ וְיַכְבִּיד עֻלּוֹ, וְכֵן מִדַּת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כְּדִכְתִיב (ויקרא כו יח): ״וְאִם עַד אֵלֶּה לֹא תִשְׁמְעוּ לִי, וְיָסַפְתִּי לְיַסְּרָה אֶתְכֶם״. וְאִם לֹא יִתְבּוֹנֵן שֶׁהָרָעוֹת בָּאוֹת עָלָיו מִפְּנֵי חֲטָאָיו, אֶלָּא יֹאמַר ״מִקְרֶה הוּא״ – בָּזֶה יֵשׁ קֶצֶף גָּדוֹל עַל הָאִישׁ הַהוּא, שֶׁאֵינוֹ מַאֲמִין שֶׁמֵּחֲמַת עֲוֹנֹתָיו בָּאִין לוֹ יִסּוּרִין. תֵּדַע וְתַשְׂכִּיל, כִּי מוּסַר הַשֵּׁם בָּרוּךְ הוּא שֶׁמְּיַסֵּר אֶת הָאָדָם, הוּא עוֹשֶׂה לְהֵיטִיב לוֹ שְׁתֵּי טוֹבוֹת: הָאֶחָד: לְכַפֵּר חֲטָאָיו, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים כה יח): ״רְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי, וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי״. הַשֵּׁנִי: כְּדֵי לְהוֹכִיחוֹ וְלַהֲשִׁיבוֹ מִדְּרָכָיו הָרָעִים, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (צפניה ג ז): ״אַךְ תִּירְאִי אוֹתִי, תִּקְחִי מוּסָר״. וְאִם לֹא עָשָׂה תְּשׁוּבָה מִפְּנֵי הַצָּרוֹת – אָז אוֹי לוֹ, שֶׁסָּבַל יִסּוּרִין וְלֹא נִתְכַּפְּרוּ עֲוֹנֹתָיו. וְעוֹד נִכְפְּלוּ עֳנָשָׁיו, שֶׁאֵינוֹ מַאֲמִין שֶׁבַּעֲבוּר חֲטָאָיו נִתְיַסֵּר.