מוסר על קהלת א:ב

הַשַּׁעַר הָרִאשׁוֹן: נְדַבֵּר בּוֹ עַל מִדַּת הַגַּאֲוָה. וּמַה טּוֹב שֶׁנִּזְדַּמֵּן תְּחִלָּה לְכָל הַשְּׁעָרִים, מִפְּנֵי חִיּוּב הָאָדָם לְהִבָּדֵל מִמֶּנָּה, כִּי הִיא פֶּתַח לָרָעוֹת רַבּוֹת, וְלֹא רָאִינוּ כָּזֹאת לְרָעָה בְּכָל הַמִּדּוֹת. לָכֵן צָרִיךְ הָאָדָם לְהִתְחַכֵּם וּלְהַנְהִיגָהּ אֶל הַמִּנְהָג הָרָאוּי, וְלִדְחוֹת אוֹתָהּ בְּמָקוֹם שֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה בּוֹ.

ולפי האמת, מה שיש לשמח על טובות העולם הזה ועל ההצלות מן הרעות הוא, כי באמצעות החיים והטוב נוכל להגיע אל הטובה הגדולה, שהיא לעבד את בוראנו. וזו רעת המות והרע, שמונעים אותנו מעבד את בוראנו, שבלאו הכי דא ודא אחת היא; כי ימינו כצל עובר, והרעות והטובות של העולם הזה הבל המה, הבל הבלים הכל הבל, רק שאנו חפצים בחיים ובטוב באשר נראה לנו שהם מסיעים אותנו לעבודת השם יתברך שמו. וזה כונת אמרנו בשבח "נשמת כל חי" אחר אמרנו "ואלו פינו מלא שירה כים וכו"': "עד הנה עזרונו רחמיך", רוצה לומר: זאת שמחתנו על כל הטובות והצלה מן הרעות על כי עזרונו רחמיך לעבודתך:

וְעִקַּר סֵפֶר קֹהֶלֶת חִבְּרוֹ שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ עָלָיו הַשָּׁלוֹם לְמַעַן יָשִׂים הָאָדָם עַל לִבּוֹ כִּי הָעוֹלָם הֶבֶל הֲבָלִים וְלֹא יִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ זוּלָתִי לַעֲבוֹדַת הַבּוֹרֵא יִתְעַלֶּה. וְהוֹדִיעַ כַּוָּנָתוֹ בִּפְתִיחָתוֹ וַחֲתִימָתוֹ. כִּי פָּתַח וְאָמַר הֲבֵל הֲבָלִים אָמַר קֹהֶלֶת הֲבֵל הֲבָלִים הַכֹּל הָבֶל. וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה אִלּוּ אָדָם אַחֵר הָיָה אוֹמֵר כֵּן הָיִינוּ אוֹמְרִים אוּלַי לֹא אָסַף שְׁתֵּי פְּרוּטוֹת מִיָּמָיו עַל כֵּן נֶחְשָׁב הָעוֹלָם הֶבֶל בְּעֵינָיו. אָכֵן שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ שֶׁנִּכְתַּב עָלָיו (מלכים א י':כ"ז) וַיִּתֵּן הַמֶּלֶךְ אֶת הַכֶּסֶף בִּירוּשָׁלִַם כָּאֲבָנִים. לוֹ נָאֶה לוֹמַר כִּי הָעוֹלָם הֶבֶל הֲבָלִים. וְחָתַם סִפְרוֹ וְאָמַר (קהלת י"ב:י"ג) סוֹף דָּבָר הַכֹּל נִשְׁמָע אֶת הָאֱלֹהִים יְרָא וְאֶת מִצְוֹתָיו שְׁמוֹר כִּי זֶה כָּל הָאָדָם.