מְעֻוָּ֖ת לֹא־יוּכַ֣ל לִתְקֹ֑ן וְחֶסְר֖וֹן לֹא־יוּכַ֥ל לְהִמָּנֽוֹת׃
אורחות צדיקים
וְעוֹד, דִּכְתִיב (משלי טז ד): ״כֹּל פָּעַל יְיָ לַמַּעֲנֵהוּ״ (שבת נ ב).
שמירת הלשון
מַה שֶּׁפֵּרֵט לָנוּ הַכָּתוּב דַּוְקָא עִנְיָן זֶה, נִרְאֶה, כִּי יָדוּעַ הוּא דְּכָל אָדָם יֵשׁ לוֹ רְמַ"ח אֵיבָרִים וּשְׁסָ"ה גִּידִים רוּחָנִיִּים, וַעֲלֵיהֶם מְלֻבָּשִׁים הָרְמַ"ח אֵיבָרִים וּשְׁסָ"ה גִּידִים גַּשְׁמִיִּים, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (איוב י' י"א): "עוֹר וּבָשָׂר תַּלְבִּישֵׁנִי וּבַעֲצָמוֹת וְגִידִים תְּשׂכְכֵנִי", הֲרֵי שֶׁהִזְכִּיר הַכָּתוּב עוֹר וּבָשָׂר וְגִידִים וַעֲצָמוֹת וְלֹא קְרָאוֹ, רַק בְּשֵׁם לְבוּשׁ וּסְכָךְ כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: "תַּלְבִּישֵׁנִי" "תְּשׂכְכֵנִי", וְאֶת מִי הִלְבִּישׁ, אִם לֹא לַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ, שֶׁהִיא הִיא עֶצֶם הָאָדָם, וְעַל כָּל אֵיבָר וְאֵיבָר שֶׁל הַנֶּפֶשׁ מְלֻבָּשׁ מִלְּמַעְלָה אֵיבָר הַגּוּף הַמְכֻנֶּה כְּנֶגֶד אֵיבָר הַהוּא, כְּמוֹ הַבֶּגֶד עַל הַגּוּף. וּכְנֶגֶד זֶה נָתַן לָנוּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רְמַ"ח מִצְוֹת עֲשֵׂה וּשְׁסָ"ה לֹא תַעֲשֶׂה, וְהֵם מְחֻלָּקִים גַּם כֵּן עַל הָאֵיבָרִים, דְּיֵשׁ מִצְוָה שֶׁתְּלוּיָה בַּיָּד וְיֵשׁ מִצְוָה שֶׁתְּלוּיָה בָּרֶגֶל וְכֵן שְׁאָר כָּל אֵיבָרִים כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר בְּ"סֵפֶר חֲרֵדִים". וּכְשֶׁאָדָם מְקַיֵּם בָּעוֹלָם הַזֶּה אֵיזֶה מִצְוָה בְּאֵיזֶה אֵיבָר, שׁוֹרֶה לֶעָתִיד לָבוֹא אוֹר ה' עַל אוֹתוֹ אֵיבָר, וְאוֹתוֹ אוֹר הוּא הַמְחַיֶּה אֶת הָאֵיבָר הַהוּא, וְכֵן כָּל מִצְוָה וּמִצְוָה. נִמְצָא דִּכְשֶׁהָאָדָם מְקַיֵּם הָרְמַ"ח עֲשִׂין, אָז הוּא הָאָדָם הַשָּׁלֵם הַמְקֻדָּשׁ לַה' בְּכָל אֵיבָרָיו, וְזֶהוּ מַה שֶּׁנֶּאֱמַר בְּפָרָשַׁת צִיצִית (במדבר ט"ו מ'): "וַעֲשִׂיתֶם אֶת כָּל מִצְוֹתָי וִהְיִיתֶם קְדֹשִיִם לֵאלֹהֵיכֶם", אֲבָל אִם, חַס וְשָׁלוֹם, תֶּחְסַר לוֹ מִצְוָה אַחַת מִרְמַ"ח עֲשִׂין, שֶׁהִשְׁלִיכָהּ אַחַר גֵּווֹ, וְלֹא עָשָׂה תְּשׁוּבָה עַל זֶה, יֶחְסַר לוֹ לֶעָתִיד לָבוֹא בְּנַפְשׁוֹ הָאֵיבָר הַמְכֻנֶּה נֶגֶד הַמִּצְוָה הַהִיא. וְזֶהוּ מַה שֶּׁאָמְרוּ בִּבְרָכוֹת (כ"ו.) (קֹּהֶלֶת א' ט"ו): "מְעֻוָּת לֹא יוּכַל לִתְקֹן", זֶה שֶׁבִּטֵּל קְרִיאַת שְׁמַע שֶׁל עַרְבִית אוֹ קְרִיאַת שְׁמַע שֶׁל שַׁחֲרִית, אוֹ תְּפִלָּה שֶׁל עַרְבִית אוֹ תְּפִלָּה שֶׁל שַׁחֲרִית. וּכְשֶׁהָאָדָם זָהִיר מִלַּעֲבֹר עַל הַלָּאוִין שֶׁבַּתּוֹרָה, הוּא מַמְשִׁיךְ אוֹר הַקְּדֻשָּׁה עַל גִּידֵי נַפְשׁוֹ, וּכְשֶׁלֹּא יִזָּהֵר יִהְיוּ, חַס וְשָׁלוֹם, מְקֻּלְקָלִין, כְּמוֹ שֶׁמְּבֹאָר בְּאֹרֶךְ בְּסֵפֶר "שַׁעֲרֵי קְּדֻשָּׁה" פֶּרֶק א', עַיֵּן שָׁם.
שני לוחות הברית
הכלל הח' הוא מה שכתב הטור בסימן קע"ב זה לשונו, שכח והכניס לתוך פיו בלא ברכה ראשונה, אם הם משקין, בולען ומברך עליהם מיד בבליעתן, והוי כמו עובר להנאתן, וזהו לדעת הרא"ש ז"ל. ואחרים חולקים עליו, שסוברים שבולען ואינו מברך עליהם ברכה ראשונה שכבר עברה, ומעוות לא יוכל לתקן הוא (קהלת א, טו). ופסק מורי בשלחן ערוך שלו (קעב, א) דמברכין עליהן. ואם הם פירות שכשיוציאם מפיו נמאסו, מסלקן לצד אחד ומברך, ואחר כך בולען. ואם אינם נמאסין, כגון פולין, פולטן מפיו עד שיברך: