כִּ֣י כְק֤וֹל הַסִּירִים֙ תַּ֣חַת הַסִּ֔יר כֵּ֖ן שְׂחֹ֣ק הַכְּסִ֑יל וְגַם־זֶ֖ה הָֽבֶל׃
אורחות צדיקים
הַשִּׂמְחָה. הַמִּדָּה הַזֹּאת בָּאָה לָאָדָם מֵחֲמַת רֹב שַׁלְוָה בְּלִבּוֹ בְּלִי פֶּגַע רַע. וְאָדָם הַמַּשִּׂיג תַּאֲוָתוֹ, וְלֹא יֶאֱרַע לוֹ דָּבָר הַמַּעֲצִיב אוֹתוֹ – בָּזֶה יִהְיֶה לוֹ שִׂמְחָה תָּדִיר. וּמִי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ שִׂמְחָה תָּדִיר – יָאִירוּ פָּנָיו, וְזִיווֹ מַבְהִיק, וְגוּפוֹ בָּרִיא, וְאֵין זִקְנָה מְמַהֶרֶת לָבוֹא עָלָיו, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (משלי יז כב): ״לֵב שָׂמֵחַ יֵיטִב גֵּהָה״. וּמִן הַשִּׂמְחָה יָבוֹא שְׂחוֹק לָאָדָם. וְאֵין רָאוּי לְאִישׁ מַשְׂכִּיל לְהַרְבּוֹת בִּשְׂחוֹק, כִּי עִם הַשְּׂחוֹק מִשְׁתַּתֵּף דֵּעָה קַלָּה, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (קהלת ז ו): ״כִּי כְקוֹל הַסִּירִים תַּחַת הַסִּיר – כֵּן שְׂחוֹק הַכְּסִיל״. וּכְבָר נֶאֱמַר מֵאוֹתוֹת הַשּׁוֹטֶה שֶׁשּׁוֹחֵק בְּמָקוֹם שֶׁאֵין רָאוּי בּוֹ הַשְּׂחֹק. וְאֵין רָאוּי לְמִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ מוּסָר לְהִתְנַהֵג בִּשְׂחוֹק בְּמוֹשָׁבוֹת וּבְמַעֲמָדוֹת, מִפְּנֵי שֶׁאָמְרוּ: מִי שֶׁרַב שְׂחוֹקוֹ – מִתְמַעֵט מוֹרָאוֹ, כִּי בִּשְׁעַת הַשְּׂחוֹק אֵין יָכוֹל לְכַוֵּן אַחַר שׁוּם יִרְאַת הַשֵּׁם אֱלֹהִים. וְכָל שֶׁכֵּן אִם יְשַׂחֵק בְּטִיּוּלִים אוֹ בְּקֻבִּיּוֹת, שֶׁאֵין יִרְאַת אֱלֹהִים עָלָיו. לָכֵן יְיַסֵּר אָדָם אֶת עַצְמוֹ שֶׁלֹּא יְשַׂחֵק, וְשֶׁלֹּא יִקְנֶה לוֹ רַב אוֹ חָבֵר מְשַׂחֵק, שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיהו טו יז): ״לֹא יָשַׁבְתִּי בְסוֹד מְשַׂחֲקִים וָאֶעְלֹז״; וּכְתִיב (משלי יד כג): ״בְּכָל עֶצֶב יִהְיֶה מוֹתָר״.
שני לוחות הברית
והענין היא היפך מהאדם, תכלית האדם המיתה בידי שמים ולא על ידי אדם הרוצחו, ובהמה להיפך קדושת מיתתה דוקא על ידי אדם בשחיטה כשירה ולא כשתמות מעצמה. והטעם, האדם שיש בו נשמה והגוף הוא נרתק הנשמה, ובשיתוף הנשמה והגוף נתקיים התורה והעבודה, והיום לעשותם ולמחר לקבל שכרם (דברים ז, יא. עירובין כב, א), וטוב יום המות (עי' קהלת ז, א), והרוח תשוב אל האלהים והגוף מוצא מנוח בקבר. והמפרידם זה מזה קודם בא זמנם, מפריד התורה והעבודה, והש"י ברוך הוא מכוין העת והרגע: