מוסר על קהלת ז:כ

וזה ביאורו. כי איוב היה כופר בהשגחה בראותו צרותיו הרבות והיה רוצה להתוכח עם מדת הדין, והיה אומר כי מה שבאו אליו היסורין והצרות והוא צדיק זה לו לראיה כי אין השגחת השם יתעלה בשפלים כי אלו היה משגיח עליו איך אפשר שיענישהו שלא כדין ושיצא מלפניו משפט מעוקל. ועוד כי יראה כמה רשעים בעולם והם בשלוה ובהשקט. והנה חביריו אליפז התימני ובלדד השוחי וצופר הנעמתי טוענים ואומרים כי אם הוא צדיק אי אפשר שלא חטא מעולם כענין שכתוב (קהלת ז) כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, ועיקר כוונת החברים באיוב לומר כי הצדיק הגמור שאירע לו החטא הקל ועבר בזדון על מצות בוראו על כל פנים ראוי ליענש עליו. והנה אם יאבד האל מגופו בעולם הזה כל הטובה אשר נהיתה בעולם ויהיה נדון ביסוריו של איוב כל ימיו, טוב לו שלא יהא נידון בעולם הנשמות ביסורי גיהנם, או שיגרע חטאו מנפשו מעט ממעלתה בעוה"ב ודבקה בזיו העליון ועולם הבא. ופחיתות הגוף וגריעות הטובה שתבזה בעולם הגופות אשר אין בין הטובה ובין הרעה רק דבר גרוע וענין כלה ואבד לא יערך למעלת הנפש ועלוי הטובה אשר באור פני מלך חיים וכי היא הטובה במאמר מוחלט אשר אין לה ערך ודמיון ולא תסולה בדבר גשמי כלל, וכן אמרו ז"ל במס' קידושין (דף ל"ט ב) כל מי שזכיותיו מרובין מעונותיו מריעין לו בעוה"ז ודומה כמי ששרף כל התורה ולא שייר ממנה אפי' אות אחת. ובירושלמי פאה פ"א אמרו רוב זכיות ומיעוט עבירות נפרעין ממנו מיעוט עבירות קלות שעשה בעוה"ז כדי ליתן שכרו משלם לעוה"ב, וכך היא המדה וכן הדין נותן להקל מן הצדיק העונש שיהיה בדבר הגרוע והוא הגוף ובזמן הפחות והוא העוה"ז. ויקבל דבר הגמול בדבר הנכבד ובעת הטוב. וכן הדבר ברשעים כי ג"כ רחוק שיהיה הרשע נמנע כל ימיו מעשות שום טוב וראוי הוא לקבל עליה שכר ואלו ישפיע לו האל יתב' בתגמולו תענוג וגדולה ומלכות כמלכות שלמה איננו שוה לגמול קטן מהתענג הנפש באור החיים בעולמים הראויים להם ונמנע ממנו אותו גמול ומשלם אליו שכרו בדבר הקטן והגרוע, כאשר ביאר אונקלוס בפסוק (דברים ז) ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו, ואחרי הביאור הזה יכול אדם לברוח מיד המקשים הקושיא הזו ולומר כי כל רשע וטוב לו יש לו מקצת מעשים טובים וכל צדיק ורע לו יש לו קצת מן הרעות ונידונים במדות אלו. אבל איוב היודע צדקת נפשו הגמורה והיודע ועד יתברך מעיד עליו (איוב ב) ותסיתני בו לבלעו חנם הוא וכיוצא בו כגון רבי עקיבא שבא בקבלה עליו שהיו מוכרין את בשרו במקולין אמרו לו זו תורה וזו שכרה א"ל שתוק כך עלה במחשבה לפני. (פירוש מקולין חניות כדאמרינן במס' חולין (דף כ"ה) אמר רבי בשביל שוטה שעשה שלא כהוגן אנו נאסור כל המקולין והן חניות שמוכרין שם בשר). איננו בא במדה הזו ואין תירוץ לקושיא זו כלל כי אם בדברי אליהוא, והנה השי"ת רצה להביא את איוב לידי נסיון ע"י השטן וענה אותו ודכאו ביסורין רבים תחלה בממונו ואחרי כן בבניו ואחרי כן בגופו. והשטן הזה נחלקו בו חכמים:

וְעַתָּה בִּינָה שִׁמְעָה זֹאת, כִּי הוּא עִקָּר גָּדוֹל. אֱמֶת כִּי יֵשׁ מִן הַצַּדִּיקִים שֶׁנִּכְשָׁלִים בְּחֵטְא לִפְעָמִים, כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (קהלת ז, כ): "כִּי אָדָם אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה טּוֹב וְלֹא יֶחֱטָא", אָכֵן כּוֹבְשִׁים אֶת יִצְרָם מֵאֵת פְּנֵיהֶם, וְאִם יִפְּלוּ בְּחֵטְא פַּעַם אַחַת לֹא יִשְׁנוּ לוֹ, וְנָקוֹטוּ בִּפְנֵיהֶם, וְחוֹזְרִים בִּתְשׁוּבָה. אַךְ כָּל אֲשֶׁר אֵינוֹ נִזְהָר מֵחֵטְא יָדוּעַ וְאֵינוֹ מְקַבֵּל עַל נַפְשׁוֹ לְהִשָּׁמֵר מִמֶּנּוּ, גַּם אִם הוּא מֵהָעֲוֹנוֹת הַקַּלִּים, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא נִזְהָר מִכָּל הָעֲבֵרוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה, קְרָאוּהוּ חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל (חולין ד, ב) "מוּמָר לְדָבָר אֶחָד", וְאֶת פּוֹשְׁעִים נִמְנֶה, וְגָדוֹל עֲוֹנוֹ מִנְּשֹׁא. כִּי אִם אָמֹר יֹאמַר הָעֶבֶד לְרַבּוֹ: כָּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלַי אֶעֱשֶׂה זוּלָתִי דָּבָר אֶחָד – כְּבָר שָׁבַר עֹל אֲדוֹנָיו מֵעָלָיו, וְהַיָּשָׁר בְּעֵינָיו יַעֲשֶׂה, וְעַל הָעִנְיָן הַזֶּה נֶאֱמַר (דברים כז, כו): "אָרוּר אֲשֶׁר לֹא יָקִים אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת לַעֲשׂוֹת אוֹתָם" – בֵּאוּרוֹ, אֲשֶׁר לֹא יְקַבֵּל עַל נַפְשׁוֹ לְקַיֵּם כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה מֵרֹאשׁ וְעַד סוֹף, וְיוֹרֶה עַל זֶה "אֲשֶׁר לֹא יָקִים לַעֲשׂוֹת", וְלֹא אָמַר "אֲשֶׁר לֹא יַעֲשֶׂה אוֹתָם".

ונגד זה ירמוז בעבודת המקום שעליה כתיב (בראשית ב, טו) לעבדה ולשמרה ד' עניינים, והם נגד ד' שומרים, ג' הם שומר חנם, שומר שכר, נושא שכר, והד' השואל, ונגדם ד' בנים. וכמו שד' שומרים נוהגין בין אדם לחבירו, כן בין אדם למקום ברוך הוא. על כן הקדים בכפל, ברוך המקום, ברוך הוא, ברוך שנתן תורה לעמו ישראל. ברוך הוא, שומר חנם הוא המעלה העליונה שלא על מנת לקבל פרס כלל, הוא שומר רק למען שמו יתברך, ושומר חנם פטור מהכל, רק כשפושע בידים רצה לומר כי אין אדם צדיק בארץ וגו' (קהלת ז, כ) הש"י מוחל לו: