מוסר על קהלת ט:טז

ר' שאל לבבלאי, מהו שכתוב (קהלת ט, טז) חכמת המסכן בזויה, וכי חכמתו של עקיבא בזויה היתה. אלא מי שהוא עצמו בוזה את דבריו, יושב ודורש לא תטה משפט ולא תקח שוחד, והוא מטה ולוקח, לא תכירו פנים במשפט, והוא מכיר, כל אלמנה ויתום לא תענון, והוא מענה. כמה נאה המוכיח שהוא מוכיח באמת, כמה ברכות הוא מקבל, שנא' ולמוכיחים ינעם ועליהם תבא ברכת טוב, ולמוכח כשמקבל ברצון.

אָמַר הֶחָכָם: מִי שֶׁמְּדַבֵּר בְּחָכְמָה וּבְהַשְׂכֵּל – כְּמֶלַח בַּתַּבְשִׁיל. וְיֵשׁ חֵן לְדִבְרֵי הַנְּבוֹנִים כְּנֹפֶךְ בְּמִשְׁבְּצוֹת זָהָב. ״חָכְמַת הַמִּסְכֵּן בְּזוּיָה, וּדְבָרָיו אֵינָם נִשְׁמָעִים״ (קהלת ט טז) – יֵלֵךְ אֵצֶל אָדָם שֶׁדְּבָרָיו נִשְׁמָעִים, וְיָשִׂים דְּבָרָיו בְּפִיו כְּדֵי לְהַשְׁמִיעָם. אֲבָל הוּא יִשְׁתֹּק.

וְכֵן דָּרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: ״וְחָכְמַת הַמִּסְכֵּן בְּזוּיָה״ (קהלת ט טז) – אֵיזֶה חָכְמַת מִסְכֵּן בְּזוּיָה? זֶהוּ שֶׁהוּא עָנִי בְּמַעֲשִׂים טוֹבִים, אָז חָכְמָתוֹ בְּזוּיָה. וּכְשֶׁיּוֹרֶה הוֹרָאוֹת לַעֲשׂוֹת טוֹב וְהוּא אֵינוֹ עוֹשֶׂה, אָז אֵין דְּבָרָיו מְקֻבָּלִים. וְלֹא הַמִּדְרָשׁ עִקָּר אֶלָּא הַמַּעֲשֶׂה (משנה אבות א ד). לָכֵן יֵשׁ לְכָל אָדָם לְכַוֵּן מַעֲשָׂיו לְשֵׁם שָׁמַיִם. וּרְאֵה וְהָבֵן מֵאֱלִישָׁע בֶּן אֲבוּיָה, בִּשְׁבִיל שֶׁלִּמְּדוֹ אָבִיו תּוֹרָה שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ – לְסוֹף נֶהְפַּךְ לְמִינוּת. דְּאָמְרִינַן בִּירוּשַׁלְמִי חֲגִיגָה (ב א) וּבְמִדְרַשׁ קֹהֶלֶת (ז יח): כְּשֶׁנִּמּוֹל עָשָׂה אָבִיו סְעוּדָה לַחֲכָמִים, וְהִזְמִין לְרַבּוֹתֵינוּ: לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ וּשְׁאָר חֲכָמִים. וְהָיוּ יוֹשְׁבִים בַּסְּעוּדָה וּמְדַבְּרִים דִבְרֵי תוֹרָה עַד שֶׁבָּא הָאֵשׁ סְבִיבָם. בָּא אָבִיו שֶׁל אֱלִישָׁע וְאָמַר לָהֶם: רַבּוֹתַי, וְכִי בָּאתֶם לִשְׂרֹף אֶת הַבַּיִת?! אָמְרוּ לוֹ: אֵינוֹ כֵן אֶלָּא שֶׁמִּפְּנֵי שֶׁאָנוּ חוֹזְרִים בְּדִבְרֵי תוֹרָה וּנְבִיאִים וּכְתוּבִים, וְהַדְּבָרִים מְעִידִים בֵּינוֹתֵינוּ שֶׁמֵּהַר סִינַי נִתְּנוּ, וּמִתּוֹךְ הָאֵשׁ נִתְּנוּ. אָמַר: כֵּיוָן שֶׁאֲנִי רוֹאֶה שֶׁכָּךְ כּוֹחַ הַתּוֹרָה, אִם נִתְקַיֵּם לִי בֶּן זֶה אֲנִי נוֹתְנוֹ לַתּוֹרָה. וּבִשְׁבִיל שֶׁהָיָה מִתְכַּוֵּן שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ, אֶלָּא לְכָבוֹד – נֶהְפַּךְ בְּנוֹ לְמִינוּת. וְאַף עַל פִּי כֵן, לְעוֹלָם יְלַמֵּד אָדָם אֲפִלּוּ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ, שֶׁמִּתּוֹךְ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ – בָּא לִשְׁמָהּ (פסחים נ ב).