מוסר על קהלת ט:יז

כָּל כַּעֲסָן לֹא יִהְיֶה חָכָם גָּדוֹל. כִּי הַכַּעַס מַבְרִיחַ מִלִּבּוֹ חָכְמָתוֹ, שֶׁלֹּא יוּכַל לַעֲנוֹת כַּהֹגֶן וְלֹא יוֹכִיחַ כַּהֹגֶן, וְכָל דְּבָרָיו לֹא בְּהַשְׂכֵּל. הַכַּעֲסָן מוֹנֵעַ מִמֶּנּוּ מוּסָרִים וְתוֹכָחוֹת, כִּי אֵין אָדָם רַשַּׁאי לְגַלּוֹת לוֹ טָעוּיוֹתָיו וּדְרָכָיו הַמְכֹעָרִים, כִּי כָּל אָדָם יִפְחַד מִמֶּנּוּ לְהַגִּיד לוֹ עִנְיָנָיו כִּי הוּא יִרְגַּז עֲלֵיהֶם. וַאֲפִלּוּ אִם יוֹכִיחַ אוֹתוֹ שׁוּם אָדָם, לֹא יְקַבֵּל מִמֶּנּוּ מִתּוֹךְ הַכַּעַס. כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר: אֵין הַכַּעֲסָן מְקַבֵּל שׁוּם מִדָּה טוֹבָה אִם לֹא יָסִיר מִלִּבּוֹ הַכַּעַס. כְּמוֹ שֶׁאֵין הַכַּעֲסָן מְקַבֵּל תּוֹכָחָה מֵאֲחֵרִים, כָּךְ אֵינוֹ יָכוֹל לְהוֹכִיחַ אֶת אֲחֵרִים. כִּי הַתּוֹרָה אָמְרָה (ויקרא יט יז): ״הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ, וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא״ – בַּתְּחִלָּה תּוֹכִיחַ אוֹתוֹ בְּנַחַת וּבַסֵּתֶר, וְתֹאמַר לוֹ בְּלָשׁוֹן רַכָּה וְתַחֲנוּנִים כִּי לְטוֹבָתוֹ אַתָּה אוֹמֵר לוֹ, וְאָז לֹא תְּקַבֵּל עָלָיו חֵטְא. אֲבָל אִם תּוֹכִיחַ אֶת חֲבֵרְךָ מִתְּחִלָּה בְּקוֹל רַעַשׁ וּבְזַעַם וּתְבַיֵּשׁ אוֹתוֹ, אָז תְּקַבֵּל עָלָיו חֵטְא. וְאוֹתוֹ חָבֵר לֹא יְקַבֵּל תּוֹכָחָה מִמְּךָ, כִּי כֵּן דֶּרֶךְ בְּנֵי אָדָם: כְּשֶׁאָדָם בָּא עַל חֲבֵרוֹ בְּחָזְקָה – אָז חֲבֵרוֹ מִתְקַשֶּׁה כְּנֶגְדּוֹ וְלֹא יִכָּנַע תַּחְתָּיו. וְעַל זֶה אָמַר הֶחָכָם (קהלת ט יז): ״דִּבְרֵי חֲכָמִים בְּנַחַת נִשְׁמָעִים״.

בני, כשתדברו עם אחרים יהיו דבריכם נוחים ועריבים, כי דבר זה כמו כן מאותו החכמה, כענין שנאמר (קהלת ט, יז) דברי חכמים בנחת נשמעים וגומר, ומה שיש לכם לדבר תחשבו הדברים בליבכם תחילה ותרגילו הדברים בפיכם ובלשונכם ואחר כך תדברו דבריכם לפני כל מי שתרצו, כענין שנאמר (משלי טז, כג) לב חכם ישכיל פיהו ועל שפתיו יוסיף לקח. ויהיו מעשיכם בעניני החכמה מרובין על חכמת הדברים, שכך אמרו חכמים ז"ל כל מי שמעשיו מרובין מחכמתו חכמתו מתקיימת, וכל שחכמתו מרובה ממעשיו אין חכמתו מתקיימת. וכן צוה חכם אחד לבנו, בני אל תהיה חכם בדברים, כי אם במעשה. כי החכמה שבמעשה תועילך לעולם הבא, והחכמה שבדברים בכאן תשאר.

לפיכך צריך לו לאדם להוכיח בניו ובני ביתו ולהטיל עליהן אימה ולגעור בהן, ואחר כך תהי דעתו נוחה עמהן ומפייסן בדברים ומוכיחן מתוך יישוב הדעת, שכך אמרו חז"ל יצר תינוק ואשה תהא שמאל דוחה וימין מקרבת. ועוד אמרו לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת לא כאלישע שדחפו לאותו לגיחזי בשתי ידיו, ולא כיהושע בן פרחיה שדחפו לאותו האיש בשתי ידיו. וכך אמר שלמה בחכמתו, (משלי כט, טו) שבט ותוכחת יתן חכמה ונער משלח מביש אמו. כלומר אף על פי שהשבט ביד האדם להכות בו בניו ובני ביתו, תהיה התוכחה אצלו, ויפייסם בדברים רכים ועריבים מתוך יישוב הדעת, ומתוך כך יתחכמו ויקבלו מוסר. ונער משולח מביש אמו, שכל זמן שאדם כועס עם בנו ומשלחו מפניו ודוחהו בשתי ידיו לגמרי ושרוי עמו בכעס ואינו חוזר ומרצה אותו ומפייסו בדברים, ואינו מקרבו אצלו, סוף שמבייש את אמו מפני שאינו מקבל את התוכחות. שכל תוכיחה שמוכיח אדם מתוך כעס גמור, אינה מתקבלת על הלב, וכל תוכחה שמראה בעצמו כעוס כאילו הוא כעוס ואינו כעוס בלב, ודעתו נוחה עליו, ואחר כך מרצה את הנוכח הרי היא מתקבלת על הלב. וכן הוא אומר (קהלת ט, יז) דברי חכמים בנחת נשמעים מזעקת מושל בכסילים.