מוסר על רות א:ב

ועתה אפרש הפסוק, ויהיה על דרך מה שאמרו רז"ל (ירושלמי פאה א, א) אצל ישראל אין הקב"ה מצרף מחשבה רעה למעשה, ומחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה. ובגוי הוא להיפך, מחשבה טובה אין הקב"ה מצרפה למעשה, ומחשבה רעה מצרפה למעשה. וזהו הענין בפרשת בלק (במדבר כה, ו) והנה איש מבני ישראל בא ויקרב אל אחיו את המדינית וגו' ולא הזכיר שמו עד אח"כ בפרשת פינחס אמר (שם יד) ושם האיש זמרי וגו'. הטעם, קודם שעשה החטא בפועל לא הזכירו אף שחשב לחטוא, ולאחר שחטא הזכירו. וכן באלימלך אמר (רות א, א) ויצא איש מבית לחם יהודה, לא הזכיר שמו מאחר שעדיין לא יצא לגמרי לדור בשדה מואב, אח"כ הזכירו (רות א, ב) ושם האיש אלימלך:

וביאר בזה רבינו בחיי, "וגילה לך הכתוב כי העם הנפרט במניינו כל אחד לגלגלותם, הנה הוא מושגח מבעל ההשגחה יתעלה וכל מעשיו נפרטין לפניו ואז יחול הנגף, מה שאין כן בתחילה שהיה ענינו נמשך בכלל הרבים, אבל עתה בהיות כל יחיד ויחיד וכל מעשיו נפרטין אי אפשר מבלתי עונש, וכענין שהשיבה השונמית לאלישע 'בתוך עמי אנכי יושבת' (מלכים ב ד', ג'), כלומר איני רוצה שתתפלל בשמי לפני המלך או אל שר הצבא, מוטב לי שיהיה עניני נכלל בכלל הרבים ולא נפרטת פן אענש, וידוע (עי' זוה"ק חלק ב' בשלח מ"ד א'-ב') כי אותו היום שכתוב בו 'ויהי היום' ראש השנה היה וכו', וכן תמצא בספר רות 'וילך איש מבית לחם יהודה' (רות א', א'), הזכירו הכתוב סתם, וכשנפרט אחר כן ונזכר (שם פסוק ב') 'ושם האיש אלימלך', מה כתיב שם, (שם פסוק ג') 'וימת אלימלך'".

ידוע שגזירת המן הצרה הגדולה שהיתה בא לישראל היה בשביל שני חטאים, חטא בגוף וחטא בנפש. חטא הנפש שהשתחוו לצלם בימי נבוכדנצר, כי עוון עבודה זרה תלוי בנפש ולא בגוף במעשה דוקא, רק מיד שמקבל בלבו עבודה זרה לאלוה אז מתחייב בנפשו, אשר מטעם זה מצרף הש"י מחשבה רעה של עבודה זרה למעשה כמו שאמר רז"ל (קידושין מ, א) ולמדו מפסוק (יחזקאל יד, ה) למען תפוש [את] ישראל בלבם, אף שבשאר עבירות אינו כן. (מטעם שכתב שורש ישי בפסוק (רות א, ב) ושם האיש אלימלך ע"ש). והכל הוא בשביל שמקבלת הלב עושה העבירה, נמצא שעון עבודה זרה תלויה בנפש: