מָשְׁכֵ֖נִי אַחֲרֶ֣יךָ נָּר֑וּצָה הֱבִיאַ֨נִי הַמֶּ֜לֶךְ חֲדָרָ֗יו נָגִ֤ילָה וְנִשְׂמְחָה֙ בָּ֔ךְ נַזְכִּ֤ירָה דֹדֶ֙יךָ֙ מִיַּ֔יִן מֵישָׁרִ֖ים אֲהֵבֽוּךָ׃ (ס)
כד הקמח
מציון מכלל יופי אלהים הופיע (תהלים נ). פסוק זה מדבר בתחיית המתים כי כן כתוב למעלה ממנו אל אלהים ה' דבר ויקרא ארץ. ופירוש קריאה זו רמז לתחיית המתים כי שיעור הכתוב כן ויקרא שוכני ארץ. וכענין שנאמר בתחיית המתים (ישעיה יח) כל יושבי תבל ושוכני ארץ וכו' והוא כמו (שם כו) הקיצו ורננו שוכני עפר. ועל כן אמר אחריו (תהלים נ) יקרא אל השמים מעל זהו הנשמה ואל הארץ לדין עמו זה הגוף וכל המזמור מיוסד על הענין הזה, והכוונה בכתוב הזה כי נס הגדול של תחיית המתים יתחיל מציון למה לפי שמשם נברא העולם ונשתכלל, יאמר הכתוב כי תחלת הדבור והקריאה לשוכני ארץ תהיה מציון לפי שמציון מכלל יופי משם נשתכלל יופיו של עולם ותהיה מלת מציון משמשת למעלה ולמטה. וידוע כי הנקודה האמצעית של היישוב היא ציון ומשם היה משתיתו של עולם וכן כל דבר תקפו ועיקרו הוא האמצעית שהרי מצינו עץ החיים שהיה עיקר הגן באמצעיתו באמרו (בראשית ב) ועץ החיים בתוך הגן. ודרז"ל בפרקי ר"א כשם שגלגל חמה נתון באמצע הרקיע כך עץ החיים נתון באמצע גן עדן הה"ד (שיר השירים א) הביאני המלך חדריו אלו חדרי ג"ע. כמעשה הרקיע כך מעשה ג"ע. וכן אהל מועד היה באמצע ארבע מחנות ישראל גם יצירת האדם מאמצעיתו שהוא טבורו שהוא כדמות שרש האילן שענפיו מתפשטים משם הנה והנה ומיד שנולד צריך לחתכו. ודרשו ז"ל כמו שהטבור באמצע הגוף כך א"י נתונה באמצע העולם וירושלים באמצע א"י ביהמ"ק באמצע ירושלים וההיכל באמצע בית ביהמ"ק והארון באמצע ההיכל ואבן השתיה לפני הארון שממנה הושתת העולם, והענין הזה מצוייר בצורת האדם בגלגל עינו שהרי האדם נקרא עולם קטן כולל העולם הגדול, והוא שדרשו בפרקי דרך ארץ אבא יוסי בן חנן אומר משום שמואל הקטן העוה"ז דומה לגלגל עינו של אדם, לבן שבו זה אוקיאנוס המקיף העולם כלו, שחור שבו זה העולם, קורט שבשחור זה ירושלים. פרצוף שבקורט זה ביהמ"ק, ומה שאמר אבן השתיה שממנו הושתת העולם הענין הזה הוא רומז במלת בראשית שכן אמרו בגמ' דסוכה (פ"ד דף מט) תנא דבי רבי ישמעאל אל תקרי בראשית אלא ברא שית אלו השתין שמששת ימי בראשית, וזהו שהזכיר אלהים הופיע הוא השם שזכר בבראשית. ולפי דעת מדרש רז"ל העליונים והתחתונים הכל מציון א"צ לומר העולם השפל שכך אמר במדרש ר"א הגדול אומר (בראשית ב) אלה תולדות השמים והארץ ביום עשות וגו' תולדות השמים מן שמים נבראו תולדות הארץ מן הארץ נבראו וחכמים אומרים אלו ואלו מציון שנאמר מציון מכלל יופי אלהים הופיע. מציון נשתכלל יפיו של עולם. וכן מצינו לרז"ל שאמרו עיקר שכינה בתחתונים היתה כי בודאי הגלגלים וכל צבאם עם היותם עצומים ונבראים נכבדים בעלי שכל ודעת רבה לא נבראו אלא לתשמיש מין האדם הוא שכתוב (שם א) והיו למאורות ברקיע השמים. ביאר בפירוש כי כונת אמרו יהי מאורות להאיר על הארץ היה, ואע"פ שחכמי המחקר סותרים זה בטענת שאין מפועל חכם לבנות בירה גדולה ובצורה להצניע שם גרגיר אחד אע"פ כן אין לנו אלא אמונת התורה הצודקת בכל דבריה כי מין האדם כשהוא צדיק נכבד וחשוב מן הכל אפי' מן הגלגל אפי' מן המלאך, ומפורש אמרו (חולין דף צא.) גדולים צדיקים יותר ממלאכי השרת והביאו ראיה מן הכתוב (דניאל ג) ורויה די רביעאה דמי לבר אלהין. ועוד בפרשת (ישעיה נב) הנה ישכיל עבדי המדברת על ישראל דרשו רז"ל וגבה ממלאכי השרת שנאמר (יחזקאל א) וגובה להם ויראה להם. ועוד ראיה ממה שדרשו במדרש תנחומא בסדר ויקרא (יואל ב) וה' נתן קולו לפני חילו אלו המלאכים שנא' (בראשית לב) מחנה אלהים זה וכי עצום עושה דברו זה הצדיק שהוא חזק מהם שהוא עושה דברו של הקב"ה שנא' (תהלים קג) גבורי כח עושי דברו וגו' אלו ישראל שהקדימו נעשה ונשמע. גם נראה לי קצת ראיה מדברי משה שאמר (דברים י) הן לה' אלהיך השמים ושמי השמים הארץ וכל אשר בה רק באבותיך חשק ה' וגו'. זה יורה כי השם ית' חשק בישראל יותר מנבראי השמים והארץ כי אם היתה הכונה להעלות ולהגדיל מעלת ישראל על נבראי התחתונים בלבד היה ראוי הכתוב לומר הן לה' אלהיך הארץ וכל אשר בה רק באבותיך חשק ה' וגו'. וכן דוד ע"ה הזכיר המציאות כולו במזמור (תהלים קמח) הללו את ה' מן הארץ וגו' ואמר וירם קרן לעמו, וכן אמר ישעיה (ישעיה סו) כה אמר ה' השמים כסאי וגו'. ואת כל אלה ידי עשתה ויהיו כל אלה וגו', והם הצדיקים הנכנעים שהם עיקר הכל:
כד הקמח
ובמדרש פחדו בציון חטאים וכו'. אמר ר' יהודה בר סימון משל למה הדבר דומה לליסטים שמרד במלך אמר המלך כל מי שתופסו הריני נותן לו פרקופי עמד אחד ותפסו אמר המלך ישמרו שניהם עד הבקר, והיה זה מתפחד וזה מתפחד זה מתפחד ואומר באי זה דין דן אותי המלך וזה מתפחד ואומר איזה פרקופי יתן לי המלך. כך לעתיד לבא ישראל מתפחדים ואומות העולם מתפחדים. או"ה מתפחדים פחדו בציון חטאים. ישראל מתפחדים (הושע ג) ופחדו אל ה' ואל טובו. מי יגור לנו אש אוכלה זה הקב"ה, מוקדי עולם אלו המלאכים והשרפים. אמר רבי יהודה בר סימון למה הוא קורא אותם מוקדי עולם שאילו ניתן להם רשות היו שורפין כל העולם כולו על יושביו בשעה קלה. הולך צדקות זה אברהם שנאמר (בראשית יח) ושמרו דרך ה' לעשות צדקה וגו'. ודובר מישרים (שיר השירים א) מישרים אהבוך. מואס בבצע מעשקות (בראשית יד) אם מחוט ועד שרוך נעל. נוער כפיו מתמוך בשחד (שם) הרמותי ידי אל ה'. הוא מרומים ישכון ר' יהודה בר' סימון אומר העלה אותו למעלה מכיפת הרקיע ואמר לו הבט נא השמימה אין אומרים הבט אלא מלמעלה למטה. מצדות סלעים משגבו אלו ענני כבוד. לחמו נתן (שם יח) ואקחה פת לחם. מימיו נאמנים (שם) יוקח נא מעט מים. מלך ביפיו וגו'. (שם) וירא אליו ה'. דעת המפרשים שהפרשה הזאת עתידה והכתוב הזה נאמר על המלך המשיח. והאמנם שיש בכתוב הזה רמז לכל משכיל בלשון מלך וארץ שהפרשה הזאת עתידה ולא נתקיימה לעולם לא בבית ראשון ולא בבית שני, לא נתקיימה בבית ראשון שאע"פ ששרתה שם שכינה הרי הוסעו יתדותיו וניתקו כל חבליו בל ינתקו, ואין צריך לומר בבית שני שלא שרתה שם שכינה ולא נתקיים בו פסוק זה. וכבר ידעת כי ישעיה המתנבא נבואה זו לעתיד בדורו של חזקיה היה בבית ראשון וה' שם היה והנה הוא מתנבא לעתיד על כן הענין מוכרח שהפרשה הזו היא נבואה שלא עברה והיא עתידה. והמלך והארץ שהזכיר הוא האור והכבוד שהתנבא בסוף ספרו שאמר (ישעיה ס) קומי אורי כי בא אורך, ולכך הזכיר בכתוב שאחריו כי אם שם אדיר ה' לנו. רמז על מה שאמר הוא ובית דינו. ופירש עוד בכתוב שאחריו כי ה' שופטנו ה' מחוקקנו ה' מלכנו הוא יושיענו. ומה שאמר בפרשה הסמוכה לה יותר הוא שאמר כי נטשו חבליך זה נאמר על ארם הרשעה וכן בפרשה שלאחריה הוא שאמר (שם) כי זבח לה' בבצרה וטבח גדול בארץ אדום. ואמר וירדו ראמים עמם ודרשם רז"ל אלו ארמיים. ובסוף הפרשה הזכיר לא יהיה שם אריה ופריץ חיות. וכן פירש רש"י. ולפי קשור הכתובים מעלה ומטה תהיה מלת מלך כוללת להקב"ה ומלך המשיח. ויאמר מלך ביפיו תחזינה על מלך המשיח שיראו אותו הקרובים. תראינה ארץ מרחקים שיראו אותו גם כן אותן שגלו לארץ מרחקים כי אליו יבאו כלם ולו יקהת עמים. והזכיר אחריו לבך יהגה אימה איה סופר איה שוקל איה סופר את המגדלים, יאמר גם כשתהיה בירושלים בזמן המשיח שם יהגה לבך אימת הגלות ותאמר איה סופר המלך איה שוקל המס מישראל, כלומר שיהיה מצדיק אותם על כך והוא כלשון (איוב כא) כי תאמרו איה בית נדיב. או כלשון (ישעיה נח) ותפחד תמיד כל היום וגו'. כלומר שיכלה ויאבד עד שתצטרך לומר איו. איה סופר את המגדלים זהו מלשון מנין שהיה מונה המגדלים והוא מינוי הממשלה מצד המלכות מי שהיה ממונה על כך למנות המגדלים שהיו צריכה לכל עיר ועיר כענין שכתוב (תהלים מח) סבו ציון והקיפוה וגו'. את עם נועז לא תראה כלומר מכאן ואילך לא תלך בגלות עוד. ואמר עם נועז כי ישראל בכל הגליות שגלו בין האומות לא היו מבינים לשונם, ולשון נועז כמו לועז בחלוף נו"ן בלמ"ד כענין שנא' (שם קיד) בית יעקב מעם לועז, וכן נשכה כמו לשכה, וזהו שאמר את עם נועז לא תראה ואת מי תראה את ציון שהיא קרית מועדנו זהו שאמר חזה ציון קרית מועדנו וגו' אהל בל יצען אהל שלא יסח, מן (שופטים ד) אילון בצעננים, וי"ת אהל בל יצען כמשכנא דלא מתפריק ולא מישתלפין סיכוהי לעלם וכל אטונוהי לא יתפסקון, עשאו מן (שמות לב) פרקו נזמי הזהב. נמצאת למד שכל הפרשה כלה עתידה, וכשהזכיר מלך ביפיו נאמר על מלך המשיח כי בזמנו נזכה לראות מלך ביפיו הוא הקב"ה שתחזור השכינה לבית קדשי הקדשים ושבו בנים לגבולם. ואז תרבה ההשגה והידיעה בהם יותר מהשגת דור המדבר שקבלו את התורה ואותו זמן יהיה שלמות העולם ויהיו ישראל עם הקב"ה בדרך נישואין כי בזמן הזה אינם עמו אלא בדרך אירוסין. וכן במדרש משל למלך שקדש אשה וכתב לה מתנות מועטות כיון שבא לנשאה כותב לה מתנות מרובות כך בעולם הזה הקב"ה אירס את ישראל שנאמר (הושע ג) וארשתיך לי לעולם ולא מסר להם אלא לבנה בלבד שנאמר (שמות יב) החדש הזה לכם. אבל לימות המשיח יהיו נשואין שנא' (ישעיה נד) כי בועליך עושיך וגו'. ובאותה שעה הקב"ה מוסר להם את הכל שנאמר (דניאל יב) והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע וגו', ובמקום אחר דרשו משל למלך שקדש אשה בה' טבעות שנא' (הושע ב) וארשתיך לי בצדק ובמשפט בחסד וברחמים וארשתיך לי באמונה וידעת את ה'. ואמרו כן על חמשה חומשי תורה שכנגדם המדות הללו כשם שאין שלימות העולם אלא בזמן הנישואין והוא ימות המשיח כך אין שלימות האדם אלא עם הנשואים, שכן תמצא באדם הראשון כשנברא יחידי הזכיר בו הכתוב (בראשית ב) לא טוב והדבר שאין בו טוב אין לו שלמות ולכך נצטוה אדם לקחת אשה שיהיה דבק בה כדי שימציא תולדות לעבוד השם יתברך ועם זה יהיה ענינו שלם, וזהו שכתוב (שם) על כן יעזב וגו' הודיענו הכתב הזה עיקר הכונה בנישואין מה היא, וידוע כי הנשואין על ב' חלקים. האחד להמשיך התולדות ולהרבותם מפני יישוב העולם, וכענין שכתוב (ישעיה מה) לא תהו בראה וגו' וכונה זו היא באומות העולם. והשנית לכוין תולדות לעבודת השם יתברך ולדעת אותו ולהכירו ואין כונה זו כי אם בישראל והוא מאמר הנביא (יחזקאל כג) וגם את בניהם אשר ילדו לי וכן הזכיר עוד (ישעי' מג) עם זו כו' תהלתי יספרו. ביאורו למען שיספרו תהלתי. ויראה לי כי הכונה זו השנית רמוזה בכתוב הזה שאמר (בראשית ב) ודבק באשתו כי לפי הכונה הראשונה היה ראוי לומר ודבק באשה וכשאמר באשתו כלומר הראויה לו ממינו חשובה כמותו להעמיד בנים כיוצא בו, ומזה הזכיר איש שהוא לשון חשיבות ומעלה ולא אמר ע"כ יעזב אדם, וידוע כי הבנים נמשכים במדותיהם אחר משפחת האם. ומפני זה יצטרך אדם שיזהר בנישואין שלא יקא אשה לשם יופי שהרי כתיב (משלי לא) שקר החן והבל היופי. ולא לשם ממון כי כן כתוב (שם כג) כי עשה יעשה לו כנפים וגו' אלא שתהיה כל מחשבתו וכונתו לשמים:
חובת התלמידים
אבל זהו החילוק בין התגלות הקדושה בשבת וארץ ישראל לבין התגלותה באיש הישראלי, הזמן בקדושתו בשבת והמקום בא"י, נעדרי הבחירה הם ואם יחללם מי אף אם עודם בקדושתם מ"מ נפגמה קדושתם, והאיש הישראלי קדושתו בידו ובבחירתו, אם ירצה יתקדש ואת נשמת ישראל ימשיך ובקרבו יגלה, ואם לא, ח"ו גם לו גם לזולתו יחשיך. וכשבא יום השבת נשמה יתירה נתוספת באיש ישראל, גם בו גם בזמן, בחי' מטרונא קדושה עילאה, קדושתו יתברך, מתגלה עתה ביתר שאת, וגם בפועל אף בגופו מרגיש הוא את ביאת השבת קודש. ואם בכל השבוע כשירצה לנוח יום אחד ולגרש את מחשבות החול עם דאגותיו יקשה לו בעודו עומד בהן, בערב שבת כאילו בחזקה לוקחים את כל חול החול עם כל האבק, ומשליכים אותם ממוחו ולבו, האור והארת מלכות ממרום הממלא עתה אותו, דוחה את החושך מקרבו וגם הוא וגם כל העולם משתנים. לא יום מורכב הוא השבת יום פשוט שאליו קדושה מורכבה, רק יום שעצמותו הוא קדושתו, וקדושתו הוא עצמותו, אורח שאין אנו רגילים בו בכל ימות השבוע הוא השבת, ואף הוא האיש, לא האיש שבכל השבוע הוא, הכל נשתנה אף העולם נחלף עולם קדוש נמשך לו והוא נכנס בו. וכהנשמות טרם שנכנסות לגן עדן, בנהר דינור, גם הוא מוסיף לטהר עצמו במקוה ומרגיש יותר את התקרבותו לד' ותשוקתו אליו, תשוקת בחי' מלכות אשר בקרבו אל ד' הוא מרגיש עתה ואומר שיר השירים, הן בדעתו אינו יכול ליישב כל פסוק איך הוא בקרבו, אבל הלא כבר יודע הוא מה היא הכוונה באשת חיל וגם בקרבו כבר מרגיש הוא את הברקותי' ופרכוסי' אל ד', ומשתוקק ואומר ישקני מנשיקות פיהו ובו', משכני אחריך נרוצה. לא את העבר בלבד הוא מספר עתה איך עיקר דירת ד' היתה בקרב ישראל, רק גם עתה משתוקק ומתפלל הוא, רבש"ע משכני ואז אחריך נחוצה, וכמו אז הביאני המלך חדריו בהיכלי קדשו, כן גם עתה הביאני נא ונגילה ונשמחה בך.