מוסר על שיר השירים ב:ט

משמים הביט ה' ראה את כל בני האדם, ממכון שבתו השגיח אל כל יושבי הארץ, היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם (תהלים לג). הזכיר דוד ע"ה בשלשה פסוקים אלו ענין ההשגחה ובאר שהיא שופעת בעולם השפל במין האדם בכלל ובפרט, שהקב"ה רואה מחשבותם ומבין את כל מעשיהם, וכן הוא אומר (שם צד) הנוטע אוזן הלא ישמע וגו', באור הכתוב כי מי שברא כלי הראות וכלי השמע ק"ו שהוא רואה ושומע. וכן אמר שלמה (משלי ה) כי נכח עיני ה' דרכי איש. וכן דרשו ז"ל (אבות פרק ב') דע מה למעלה ממך עין רואה ואוזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבים. והנה אסף המשורר הרחיב באור בענין ההשגחה במזמור ע"ב והוא שאמר (תהלים עג) אך טוב לישראל אלהים לברי לבב. וכדי להוציא מלבן של כופרים האומרים שהכחות העליונים הם המיטיבים והמריעים והבורא יתברך מסר עולמו להם והוא יתב' אינו משגיח בו כלל לכך אמר אך טוב לישראל אלהים לברי לבב. התחיל במלת טוב לומר שכל הטובות באות ממנו יתברך והוא טוב לברי לבב בלבד לא אל הרשעים כי ממנו יתברך בא להם הרע ולברי לבב הטוב, וזה לשון אך למעט הרשעים. וכן באר ירמיה ע"ה שכל הטובות והרעות באות ממנו יתברך והוא שאמר (איכה ג) מי זה אמר ותהי ה' לא צוה מפי עליון לא תצא הרעות והטוב. כי בודאי הכל נמשך ממנו יתברך והוא השרש האחד הגמור אשר ממט משתרגים הענפים הן לטוב הן לרע. ומספר והולך ענין הצדיק ורע לו רשע וטוב לו הוא שאמר (תהלים עג) ואני כמעט נטיו רגלי וגו' כי קנאתי בהוללים שלום רשעים אראה, יאמר כי כמעט הוא נוטה מדרך האמת כשהוא רואה צדיק ורע לו. ואמר זה על עצמו, וכן מוכיח לשון קנאתי כי איננו מתקנא ברשעים בראותו את שלומם וכי הם עומדים בשלוה אלא כשהוא רואה צדיק ויש לו צרות ומקרים, ויאמר על הרשעים ההם (שם) כי אין חרצובות למותם לשון קשר, כמו (ישעיה נז) פתח חרצובות רשע, והכוונה לומר שמיתתם בנחת וכל אחד מהם בחייו בריא כאולם. בעמל אנוש אינימו, כלומר אין להם ממקרי בני אדם לכן ענקתמו גאוה יצא מחלב עינימו עברו משכיות לבב. ימיקו וידברו ברע עושק וגו' שתו בשמים פיהם וגו' ואמר איכה ידע אל ויש דעה בעליון, יבאר הכתוב הזה כי הם כופרים בידיעה. ממה שידוע כי הם שתי כתות כת כופרת בידיעה וכת כופרת בהשגחה. זאת הכת הכופרת בהשגחה אומרת שהבורא יתברך יש לו ידיעה בעולם השפל כי הידיעה שלמות היא ביודע וכל השלמות הלא לאלהים הוא ואלו היינו שוללים ממנו הידיעה היינו מחסרים בחק שלמותו, ועל כן גוזרין הכת הזאת כי הבורא יתברך יש לו ידיעה בעולם השפל אבל אין לו השגחה בו שאלו היתה לו בו השגחה איך יצא מלפניו משפט מעוקל בצדיק ורע לו רשע וטוב לו מוטב שנשלול ממנו ההשגחה ממה שנאמר עליו שהוא משגיח ומעניש וגומל שלא כדין. וזאת אומרת שאין לבורא ידיעה כלל שאלו היתה לו ידיעה היתה לו השגחה ואם היתה לו השגחה לא יצא לו בעולם משפט מעוקל. ועל כן הם שוללים ממנו הידיעה לגמרי ומאחר שאין ידיעה אין השגחה. ועל הכת הזאת אמר הכתוב הזה (תהלים עג) ואמרו איכה ידע אל ויש דעה בעליון, וכפל הענין לומר איכה ידע אל בעתיד, ויש דעה בעליון בהוה. (שם) הנה אלה רשעים ושלוי עולם השגו חיל. אך ריק זכיתי לבבי וכו'. ומסיים דבריו לומר כי אחרית רשעים לאבדון, זהו אך בחלקות וכו' איך היו לשמה וכו' כחלום מהקיץ אדני בעיר צלמם תבזה, וזה לתרץ קושית רשע וטוב לו. והזכיר אחריו ואני תמיד עמך אחזת ביד ימיני לתרץ קושית צדיק ורע לו, ובלשון הזה חזר להזכיר בסוף המזמור כי הנה רחקיך יאבדו והזכיר אחריו ואני קרבת אלהים לי טוב. ומצינו שהזכיר דוד ע"ה בענין הזה עצמו (שם עה) אמרתי להוללים אל תהולו ולרשעים אל תרימו קרן וגו'. כי אלהים שופט זה ישפיל וזה ירים. יאמר כי ההוללים הללו והם עשירי עולם ושלוים הטובה שלהם לא באה להם ממזרח שמשם השמש יוצא ולא ממערב ולא בסבת יגיעתם בהרים ובמדברות רק מאת השם יתברך באה להם על מעוט זכות שהיה בידם ונתן להם הצלחה עליו כי שופט הוא ישפיל לזה וירים לזה לפי העונש והשכר וההשגחה שופעת עליהם ממנו יתברך. וזהו שאמר בכאן (שם לג) משמים הביט וגו' ממכון שבתו השגיח וגו' והוא משגיח בהם ממכון שבתו והוא הרקיע הנקרא מכון כענין שכתוב (מלכים א ח) ואתה תשמע השמים מכון שבתך, וזהו שאמר שלמה (קהלת ה) אם עשק רש וגזל משפט וצדק תראה במדינה אל תתמה על החפץ כי גבוה מעל גבוה שומר וגבוהים עליהם. אל תתמה על חפצו של מקום אם יביא עליהם רעה שהרי בדין הוא כי גבוה מעל גבוה שומר ורואה מעשיהם או אם הוא משפיע להם טובה ושלוה והם רשעים וחייבים כלייה, אל תתמה על חפצו של מקום כשישפיע להם טובה ואינו נפרע מהם ביחד כי כן דרכו כי גבוה מעל גבוה שומר מלשון (בראשית לו) שמר את הדבר, שמר לי על הפתח, ממתין להם עד שתתמלא סאתם. והנה ירמיה ע"ה באר ההשגחה על שני חלקים כללים ופרטים ואין זה רק בבני אדם שההשגחה שופעת עליהם בכלל ובפרט, והוא שאמר (ירמיה לב) גדול העצה ורב העליליה וגו'. זו היא השגחה כללית לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו זהו השגחה פרטית, וזהו שאמר שלמה (שיר השירים ב) דומה דודי לצבי או לעופר האילים הנה זה עומד אחר כתלנו משגיח מן החלונות מציץ מן החרכים. ויש לך להתבונן בכתוב הזה שהתחיל לדבר בדרך נסתר באמרו דומה דודי לצבי ולא אמר דומה אתה ואח"כ דבר בדרך קירוב באמרו הנה זה עומד ולא אמר הנה הוא, והענין הזה להורות שהשם יתברך הנמשל לדוד הוא נמצא וקרוב בלב והוא רחוק להשיגו, והוא מאמר הפייט רחוק רחוק משמי השמים וקרוב קרוב משארי, ועל הכוונה הזאת תמצא נוסח הברכות שיש בהן לשון נסתר ולשון נמצא. ואמר אחר כתלנו דימה חומר המפסיק בין השם יתברך ובינינו לכותל שהוא בנין של עפר כי לולא הפסקת הכותל היינו אומרים הנה אלהינו זה, ומקרא מלא הוא כד"א (ישעיה כב) עונותיכם היו מבדילים. ובא ולימד כי אע"פ שיש כותל זה מפסיק משגיח הוא מן חלוני רקיע ומציץ מן החרכים שבכסא הכבוד, וזהו לבטל דעת האומרים כי מפחיתות האדם אצל רוממות השם יתברך ומעלתו אין ההשגחה שופעת בשפלים, ומה שכפל הלשון משגיח מציץ רמז לשתי ההשגחות שהזכרתי ההשגחה הפרטית אינה נמשכת אלא אחר השכל ועל כן אינה נמצאת בשאר בעלי חיים וכל שכן בצמחים, שאין העלה שנפל לו מן האילן הוא בהשגחה מאת הבורא יתעלה, ולא שזה העכביש טרף זה הזבוב בגזרה מאתו יתב', ולא הרוק שרקק ראובן ונפל על היתוש והרגו שהיה ממנו יתעלה, ולא שזה הדג חטף ובלע התולעת הצפה על פני המים ברצון אלהי אלא כל זה מקרה גמור, והראיה שאין בשאר בעלי חיים השגחה פרטית מה שאמר חבקוק (חבקוק א) ותעש אדם כדגי הים וגו' למדך הכתוב כי שאר בעלי חיים נעזבים הם אין ההשגחה בהם פרטית, אבל בבני אדם אינו כן זה הוא שאמר (שם) ה' למשפט שמתו וגו'. למדך שהשגחת ה' יתברך פרטית על האדם להנהיגו בדרכי המשפט ולהוכיחו בתוכחות על עון:

ועל דרך פשט בטעם המצוה הזאת שיש בה זכרון לכל המצות, והלבן והתכלת שהזכיר בפרשה אינן שתי מצות אלא מצוה אחת והלובש טלית שיש בה לבן לבדו או לבן ותכלת ביחד הרי זה קיום מצוה אחת שנא' (במדבר טז) ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת, והיה לכם לציצית מלמד ששניהם מצוה אחת ומשפט החוטין הוא שיהיו ז' לבנים והאחד תכלת משום שנא' פתיל תכלת, כלומר חוט אחד של תכלת והתכלת הזה חוט של צמר צבוע בדם חלזון שהוא דג שהיה מצוי בים המלח, ויש אומרים כי התכלת צריך שיהיו ב' חוטין והלבן ו', וידוע כי הלבן והתכלת הלבן הוא עיקר ולעולם בכריכת החוליות צריך שיתחיל בלבן ויסיים בלבן שכן אמר הכתוב ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת והיה לכם לציצית התחיל בלבן וסיים בלבן ותכלת באמצע. וכן ארז"ל (מנחות מ"ג) מסיים בלבן משום מעלין בקדש ולא מורידין כלו' שאלו סיים בתכלת היה בזה מוריד, ואע"פ שאין לנו תכלת עכשיו הלא כל ישראל חייבים במצות ציצית בזמן הזה שהרי אף בזמן שהתכלת מצוי היה הלבן עיקר, ואז"ל (שם) תניא היה רבי אומר קשה ענשו של לבן כלומר שאינו מניחו יותר מעונשו של תכלת, משל למה הדבר דומה למלך שאמר לעבדיו הביאו לי ב' חותמות לאחד אמר לו של זהב ולאחד אמר לו של טיט, כלו' שהוא יותר מצוי ולא היה ראוי לו למנוע ממנו, וכמה גדול כח מצות ציצית שהרי התירה התורה איסור כלאים בציצית שהרי טלית של פשתן חייב בציצית מן התורה שיתן בו ח' חוטין של צמר שכן אמר הכתוב (דברים כב) לא תלבש שעטנז וגו' וסמך ליה גדילים, וקבלו רז"ל דדרשינן סמוכים ושסמיכות זה בא להתיר כלאים בציצית, וע"ז הזכיר שלמה בכאן ואמר דרשה צמר ופשתים וגו'. ביאר כי התורה הזהירה על חבור צמר ופשתים ודורשת אחרי העובר על זה כדי להענישו, ומצד אחר התירה החבור ההוא במצות ציצית וצותה לעשות וזהו ותעש בחפץ כפיה, אבל האמת כי רז"ל אסרו זה כי כן דרכם לעשות סייג לתורה וגדרים ומשמרת למשמרת ולכך אסרו הדבר שלא להטיל ציצית בטלית של פשתן מפני שדרך האדם שיתכסה בטלית של פשתן בלילה ולילה אינו זמן ציצית, וא"כ הרי יש בזה עבירה בלא מצוה שלא התירה תורה כלאים בציצית אלא בשעת מצוה כענין כלאים של בגדי כהונה שלא היה מותר להם ללבשם אלא בשעת עבודה ושלא בשעת עבודה היו עוברים בלאו דלא תלבש: ועל דרך הדרש ציצית מלשון ראיה כמו (שה"ש ב) מציץ מן החרכים, והלובש ציצית צריך שיזהר מן העבירות שהרי כסא הכבוד רואהו שהוא דומה לתכלת, ובלשון חכמים נקרא טלית והוא לשון עילוי ורוממות מלשון (דניאל ז) ונטילת מן ארעא, וזה רמז להקב"ה שהוא מעולה ומרומם על הכל. ונצטוינו להתעטף בציצית ממה שדרשו ז"ל (ר"ה פ"ק דף יז) ויעבור ה' על פניו אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאמרו כביכול מלמד שנתעטף הקב"ה כשליח צבור והראה לו למשה בסיני סדר תפלה ואמר לו כל זמן שישראל חוטאין יעשו לפני כסדר הזה ואני מוחל להם על כל עונותיהם. והכונה במאמר הזה שבא ללמדנו סדרי תפלה ובקשה איך נתחנן לפניו ושנתעטף בטלית ושנזכור לפניו שלש עשרה מדות בכונה וימחול לנו בזה. ובאמרו נתעטף ביאורו בטלית לבנה שכן הזכיר הכתוב (תהלים קד) עוטה אור כשלמה וגו'. וכתיב (דניאל ז) לבושיה כתלג חיור. ואנו נצטוינו בפסוק (דברים כח) והלכת בדרכיו. ולכך נתחייבנו להתעטף בטלית לבנה שהוא סימן סליחה וכפרה, כי כשם שהדבר האדום הוא סימן החטא כן הלובן סימן הסליחה. וכן אמר ישעיה הנביא ע"ה (ישעיה א) אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו, ומה שהאדם לובש הטלית ומתכסה בו זה רמז להקב"ה שהוא מכסה בריותיו ומלבשם כענין שכתוב (בראשית ג) ויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו וגו', וגם בזה רמז שעתיד הקב"ה להחיות המתים ולהקימם בלבושיהם הוא שכתוב (איוב לח) תתהפך כחומר חותם וגו', ומפני שהמצוה הזאת תרמוז לתחיית גוף האדם ע"כ תמצא שהיא כוללת את הגוף, כי הציצית הם פתילות תלויות בדמיון שער הראש הוא שכתוב (יחזקאל ח) ויקחני בציצית ראשי, הנקבים שעושין בטלית לתלות בהן החוטין הם בדמיון העינים. ה' קשרים כנגד ה' חושים שבו. ח' חוטין כנגד יום ח' שנימול בו, ומזה אמרו רז"ל שכל מי שאינו נימול אינו זוכה ליום הדין של תחיית המתים שנא' (ישעיה ה) ופערה פיה לבלי חוק. ובכל ענף וענף תמצא חמשה קשרים והם כ' קשרים לארבע ענפים כנגד הידים והרגלים שבהם כ' אצבעות והרי לך כלל הגוף, ומה שכל ענף היוצא מנקבי הטלית שלישו מחובר וכרוך כאחד למעלה ושני שלישים הם מפוזרים ומחולקים זה מזה למטה, הענין לרמוז כי אע"פ שישראל עכשו בגלות מפוזרים בין האומות ביד ארם וישמעאל והם במדרגה התחתונה עתידין הן בזמן הגאולה שתהא ידם על העליונה כענין שכתוב (דברים כו) ולתתך עליון על כל גויי הארץ, ושתי אומות אלו יהיו למטה בפזור ושעבוד תחת ידינו, וכבר רמז הנביא ענין זה שנא' (זכריה יג) והיה בכל הארץ פי שנים בה וגו' ואמרו במדרש (שם) והשלישית יותר בה אלו ישראל שנאמר (ישעיה יט) והיה ביום ההוא יהיה ישראל שלישיה. ארז"ל (שבת פ"ב דף כג:) כל הרגיל בציצית זוכה לטלית נאה. הרגיל במזוזה זוכה לדירה נאה, בקדוש היום זוכה וממלא גרבי יין, וידוע כי אין השכר הזה עיקר שכר המצוה ח"ו ואינו אלא פירות שהוא נוטל בעה"ז אבל הקרן הוא שמור לו לעוה"ב. והשכר הזה שהוא פירות הנה הוא במדה כנגד מדה כי הרגיל במצות ציצית יזכה לבגדים נאים שיתכבד בהם בעולם הזה. וכן אם הוא רגיל במצות מזוזה והוא זהיר בה עד שלא היה לו בית יזכה בזכות המצוה לבית נאה וכן אם זהיר בקדוש היום ואינו רוצה לפטור את עצמו בקדוש על הפת והוא טורח ומחזר אחר היין יזכה שיהיה לו אוצרות יין והכל מדה כנגד מדה בעוה"ז ופירות המצות שהוא אוכל אבל עיקר השכר באלו ובשאר כל המצות הוא בעה"ב, וכן אמרו במדרש (שמות לג) ושמתיך בנקרת הצור מנקרת הצור זכה משה לקירון עור פנים. וכן הכתוב אומר (חבקוק ג) קרנים מידו לך ושם חביון עוזו כל ההוד שנטל משה בעוה"ז לא היה אלא פירות מתן שכרו אבל הקרן קיים לו לעה"ב שנאמר קרנים מידו לו. וכן מצינו ביוסף שפרע לו הקב"ה פירות שכרו בעה"ז והקרן קיים לו לעולם הבא, והוא שאמרו במדרש כל מה שעשה יוסף פרע לו הקב"ה, מה כתיב ביוסף (בראשית לט) וינס ויצא החוצה ברח הים מפני ארונו שנא' (תהלים קיט) הים ראה וינס. מה ראה ארונו של יוסף ראה. ולא עוד אלא שהיה ארונו של יוסף מהלך לפני ארון ה' ואומות העולם אומרין מה טיבו של ארון זה שהוא מהלך עם ארון של תורה והם אומרין ארונו של יוסף ולפיכך זכה לילך עמו לפי ששימר כל מה שיש בו, אמר הקב"ה ליוסף אע"פ שפרעתי לך מקצת שכר הקרן קיימת לך לעוה"ב כשיגאלו ישראל גאולת עולמים בזכות יעקב אביך ובזכותך הם נגאלים שנאמר (שם טז) גאלת בזרוע עמך בני יעקב ויוסף סלה:

אע"פ שדרך התורה שלא לירא מב"ו הלא אנו מוזהרים לירא מן המלך ומהצבור ומתלמידי חכמים, מן המלך הוא שכתוב (דברים יז) שום תשים עליך ודרשו רז"ל שתהא אימתו עליך. והטעם בזה לפי שהמלך קיום הארץ כענין שכתוב (משלי כט) מלך במשפט יעמיד ארץ. ואמרו רבותינו ז"ל (אבות פ"ג) אלמלא מוראה של מלכות איש את רעהו חיים בלעו. והיראה מן המלך הוא בכלל יראת השם כי הוא יתברך צוה בכך, ומצינו שהוקשה יראת המלך ליראת המקום הוא שאמר שלמה (משלי כד) ירא את ה' בני ומלך, כשם שתצטרך ליראה את השם יתברך אע"פ שאין אתה רואהו ועם זה תפרוש מן העבירה כן תצטרך שתתירא מן המלך המולך בארץ ותשים צורתו נכח פניך אע"פ שאי אתה רואהו ובזה תנצל שחיוב מיתה למלכות, או יאמר ירא את ה' בני ומלך. והזהיר תחלה על יראת השי"ת ואחריו על יראת המלך, והזהיר שלא יתחבר עם המשנים את הדבר שהם יראים ממלך בשר ודם תחלה ועושין יראתו עיקר ויראת השם יתברך טפל לה. ומלת שונים מן (איכה ד) ישנא הכתם הטוב. או יאמר עם שונים עם השונים באולתם בדבר שבו חיוב משפט מות אל תתערב עמהם פן תלמד ממעשיהם כן אותם השונים בדבר זה לא יראו אלהים ומלך. ומלת שונים מן (שמואל א כו) ולא אשנה לו. מן הצבור שדרז"ל (סוטה פ"ז דף מ) לעולם תהא אימת הצבור עליך שהרי כהנים נושאים כפם פניהם כלפי העם ואחוריהם כלפי הקדש. וזה תימה שיהיו מהפכין אחוריהם לקדש אבל זה ביאור הענין כי הכהן בשעה שנושא את כפיו השכינה שורה על ידיו. וכמו שדרשו רבותינו ז"ל (שיר השירים ב) משגיח מן החלונות מציץ מן החרכים. וכיון שכן שהשכינה שורה בין שתי ידיו כבין שני הכרובים אין לחוש אם אחוריהם כלפי הקדש כי אין קדושת הקדש לפני ולפנים כי אם מקדושת השכינה. ומה שכתוב (ישעיה א) ובפרשכם כפיכם אעלים עיני מכם שהוא בשעת הכעס מוכיח זה, וממנו אתה למד כי בעת הרצון בשעה שפורשין כפיהם הוא יתברך כנגד עיניהם ושכינה שורה על ידיהם. מתלמידי חכמים הוא שהוכיחו רז"ל מן הכתוב הזה (דברים י) ודרשו ז"ל (ב"ק דף מא ב) את ה' אלהיך תירא לרבות תלמידי חכמים לפי שיראת ת"ח היא היא יראת שמים ממש כי מי שהוא זהיר ביראת החכמים הלא הוא ירא את השי"ת באמת שלא הביאו לידי מדה זו ליראה מן החכמים אלא שלימות מדת היראה שיש לו מהקב"ה, לפי שידוע כי החכמים שלוחי השם יתברך בארץ והם מורי התורה ואין מורה בדרך המצות זולתם ולכך כל הירא אותם את האלהים הוא ירא, וידוע כי מכלל היראה מתלמידי חכמים ומן הגדר שלה שלא ידבר בפניהם בלתי אם נטל רשות מהם שכן מצינו בדוד המלך שכל זמן שהיה עירא היאירי רבו קיים היה מונע עצמו מלדרוש ברבים בפניו, שכן אמרו בשיר השירים רבה, כתוב אחד אומר (תהלים קיט) בלבי צפנתי אמרתך. וכתוב אחד אומר (שם) בשפתי ספרתי. כיצד יתקיימו שני כתובים הללו אלא כל זמן שהיה עירא היאירי רבו של דוד קיים בלבי צפנתי אמרתך כיון שנסתלק בשפתי ספרתי: