מוסר על שיר השירים ד:ה

ועל חמשה הנ"ל בא הרמז בלוחות שהיו חמשה מול חמשה, כתי' (שה"ש ד, ה) שני שדיך כשני עפרים תאומי צביה הרועים בשושנים. וזה לשון רש"י, שני שדיך, על שם הלוחות. תאומי צביה, שהם מכוונת במדה אחת, וחמשה דברות על זו וחמשה על זו מכוונין דבור כנגד דבור, אנכי כנגד לא תרצח, שהרוצח ממעט את דמות של הקב"ה. לא יהיה לך כנגד לא תנאף, שהזונה אחר עבודה זרה דרך אשה המנאפת תחת אשה תקח את זרים. לא תשא כנגד לא תגנוב, שהגונב סופו לישבע לשקר. זכור כנגד לא תענה, שהמחלל את השבת מעיד שקר בבוראו לומר שלא שבת בשבת בראשית. כבד כנגד לא תחמוד, שהחומד סופו להוליד בן שמקלה אותו ומכבד למי שאינו אביו, עד כאן לשונו. צריך להבין מאי נפקא מיניה מזה שמכוונים ה' כנגד ה':

ורש"י בשיר השירים כתב על פסוק (ד, ה) שני שדיך כשני עפרים תאומי צביה וגו' וזה לשונו, שני שדיך, על שם הלוחות. תאומי צביה, שהם מכוונות במדה אחת, וחמשה דברות על זו, וחמשה על זו, ומכוונין דבור כנגד דבור. אנכי, כנגד לא תרצח, שהרוצח ממעט את הדמות של הקב"ה. לא יהיה לך, כנגד לא תנאף, שהזונה אחר עבודה זרה, דרך אשה המנאפת תחת אישה תקח זרים. לא תשא, כנגד לא תגנוב, שהגונב סופו לישבע לשקר. זכור, כנגד לא תענה, שהמחלל את השבת מעיד שקר בבוראו לומר שלא שבת בשבת בראשית. כבד, כנגד לא תחמוד, שהחומד סופו להוליד בן שמקלה אותו ומכבד למי שאינו אביו, ועיין בזוהר בפרשה זו. והנה אפרש פירוש המצות ואח"כ סודן:

ברכה ששית שמח תשמח רעים אהובים, מקום הריעות והשמחה והאחוה הוא יסודו של עולם, ולמי כל חמדת ישראל (יסוד) וצדיק (מלכות) וצד"ק שני רעים אהובים זה דודי וזה רעי ואינם נפרדים זה מזה, שני עפרים תאומי צביה הרועה בשושנים (שה"ש ד, ה):