פָּתַ֤חְתִּֽי אֲנִי֙ לְדוֹדִ֔י וְדוֹדִ֖י חָמַ֣ק עָבָ֑ר נַפְשִׁי֙ יָֽצְאָ֣ה בְדַבְּר֔וֹ בִּקַּשְׁתִּ֙יהוּ֙ וְלֹ֣א מְצָאתִ֔יהוּ קְרָאתִ֖יו וְלֹ֥א עָנָֽנִי׃
אורחות צדיקים
וְאָז מַצְלִיחַ בְּכָל דְּרָכָיו וְטוֹב טְעָמָיו, וְשׁוֹלֵחַ רוּחַ הַקֹּדֶשׁ בְּקִרְבּוֹ, וְלִבּוֹ שָׂמֵחַ וּמִתְמַלֵּא אַהֲבַת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְנַפְשׁוֹ קְשׁוּרָה בְּגִיל, וּמְגַלֶּה לוֹ רָזִים וְחִדּוּשִׁים שֶׁל מַעְלָה, לְפִי שֶׁהָיָה יְרֵא הַשֵּׁם בָּרוּךְ הוּא וְיָשָׁר, וְנִכְנַס הַטַּעַם בְּקִרְבּוֹ. וְזֶהוּ שֶׁאָמַר שְׁלֹמֹה (שיר השירים ה ו): ״נַפְשִׁי יָצְאָה בְּדַבְּרוֹ״; ״וְתַעְלֹזְנָה כִלְיוֹתָי בְּדַבֵּר שְׂפָתֶיךָ מֵישָׁרִים״ (משלי כג טז). וְכֵן אָמַר דָּוִד (תהלים קג א): ״בָּרְכִי נַפְשִׁי״ – לְפִי שֶׁהַנֶּפֶשׁ מִמַּעֲלָה הָעוֹלָה לְמַעְלָה, וּכְשֶׁהִיא יוֹדַעַת עִנְיַן סוֹדָהּ – הִיא תֹּאהַב אֶת בּוֹרְאָהּ וּתְסַגֵּל מִצְווֹתָיו. וְכַאֲשֶׁר תַּגִּיעַ הַנֶּפֶשׁ אֶל הַמְּחִצָּה וְהַמַּעֲלָה אֲשֶׁר הִיא דּוֹמָה לוֹ, אָז תְּיַחֲדֵהוּ בְּמַצְפּוּנֶיהָ וּתְשַׁעְשֵׁעַ בַּחֲדָרֶיהָ, וּבְכָל עֵת וּבְכָל רֶגַע חוֹשֶׁקֶת אַהֲבָתוֹ, וְזוֹכֶרֶת אוֹתוֹ בַּלַּיְלָה עַל יְצוּעוֹ – אָז הַשֵּׁם בָּרוּךְ הוּא שׁוֹלֵחַ בָּהּ חֵשֶׁק הַשִּׂמְחָה, וְהַלֵּב יִבְעַר וְיִדָּלֵק מֵרֹב חֵשֶׁק הָאַהֲבָה, כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיהו סא י): ״שׂוֹשׂ אָשִׂישׂ בַּיְּיָ, תָּגֵל נַפְשִׁי בֵּאלֹהַי״. וְאַשְׁרֵי הַנֶּפֶשׁ הַזּוֹכָה לְאוֹתָהּ שִׂמְחָה.
אור הצפון
אכן חז״ל אמרו: ״כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקדוש ברוך הוא, יצאה נשמתן של ישראל, שנאמר: ׳נפשי יצאה בדברו׳ (שיר השירים ה). ומאחר שמדיבור ראשון יצאה נשמתן, דיבור שני היאך קיבלו? הוריד טל שעתיד להחיות בו מתים והחיה אותם״ (שבת פח:). כלומר, שגופו של האדם לא היה בכוחו לעמוד בהתעלות רוחנית כזו ולא נשארה אלא הנשמה בלבד. וכדוגמה זו אנו מוצאים בחיל סנחריב. שאמרו חז״ל: ״אזנים גילה להם ושמעו שירה מפי החיות ומתו״ (סנהדרין צה). הם, לא נפתח בהם אלא חוש השמיעה בלבד ולא שמעו אלא מפי חיות הקודש. כך מקבלי התורה שנפתחו בהם כל חמשת החושים. וקלטו את ״קול אלהים מדבר מתוך האש״, על אחת כמה שגופם לא יכול לסבול ולהכיל את נשמתם. אולם האדם שלא היה ״נפש חיה״ אלא על ידי הרכבו עם הגוף. תעודתו שגם הגוף יגיע לאותה המדריגה הרוחנית הנצחית העליונה. ולכן החיה הקדוש ברוך הוא את גופם בטל של תחית המתים, כלומר, עורר בו את כוחו הנצחי הטבוע בו מתחילת ברייתו ונעשה גם ראוי לאותם המושגים הרוחניים הנצחיים שהוא בבחינת כניסה לגן עדן בחיים חיתו.1ראה חז״ל (שבת קמו) ״ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן״, כלומר, פסקה זוהמתו של הנחש והגיעו למדריגת אדם הראשון לפני החטא בעודו שרוי בגן עדן.
מנורת המאור
ועוד גרסי' בפרקי ר' אליעזר אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים, יצא קול ראשון והשמים והארץ רעשו ממנו, וההרים ברחו, והגבעות התמוטטו, וכל האילנות כרעו, והמתים שבארץ ישראל חיו ועמדו, שנאמר (דברים כט, יד) כי את אשר ישנו פה עמנו עומד היום לפני ה' אלהינו, וכל העתידים להבראות עד סוף כל הדורות שם עמדו עמהם, שנא' (דברים כט, יד) ואת אשר איננו פה עמנו היום, וישראל שהיו חיים נפלו על פניהם ומתו. יצא הקול השני, חיו ועמדו על רגליהם, ואמרו למשה רבינו, אין אנו יכולין לשמוע קולו של הב"ה עוד, שנא' ומתנו, ר"ל נמות כשמתנו בראשונה, דכתי' (שיר השירים ה, ו) נפשי יצאה בדברו. ושמע הב"ה קולן של ישראל וערב לו, ושלח למיכאל ולגבריאל ואחזו בשתי ידיו של משה והגישוהו לערפל, שנא' (שמות כ, יז) ויעמוד העם מרחוק ומשה נגש אל הערפל אשר שם אלהים. ושאר הדברות דבר הב"ה על פי משה, כדי שלא יחרדו ישראל מקולו של הב"ה. אמ' ר' יהודה, אדם מדבר עם חבירו הוא נראה וקולו אינו נראה, וישראל שמעו את קולו של הב"ה וראו את קולו יוצא מפיו כברקים ורעמים, שנא' (שמות כ, יד) וכל העם רואים את הקולות ואת הלפידים ואת קול השופר ואת ההר עשן וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק.