חִכּוֹ֙ מַֽמְתַקִּ֔ים וְכֻלּ֖וֹ מַחֲּמַדִּ֑ים זֶ֤ה דוֹדִי֙ וְזֶ֣ה רֵעִ֔י בְּנ֖וֹת יְרוּשָׁלִָֽם׃
מנורת המאור
וחייב כל תלמיד חכם להוכיח את הרבים, כדי להשיבם למוטב. ואל יעזוב מלהוכיחם בשביל שלא ישנאוהו, כדגרסי' במ' כתובות אמ' אביי, האי צורבא מרבנן דרחמי ליה בני מאתה לאו משום מעליותא הוא, אלא משום דלא מוכח להו במילי דשמיא. ועוד גרסי' בפרק במה בהמה יוצאה א"ר חנינא, מאי דכתי' (ישעיהו ג, יד) ה' במשפט יבא עם זקני עמו ושריו, אם שרים חטאו זקנים מה חטאו, אלא זקנים שלא מיחו בידם בשרים, ואפי' שרים גדולים ואלמים חייב הפרנס או הזקן להוכיחם אם יעשו שלא כדין, אם ישובו מוטב, ואם לאו את נפשו הציל. אמר ר' זירא לר' סימון, לוכחינהו מר להני דבי ריש גלותא. אמ' ליה, לא מיקבלי מינא. אמ' ליה, ואע"ג דלא מקבלי מינך לוכחינהו, דאמר רב אחא בר חנינא, לעולם לא יצאתה מדה טובה מפי הב"ה וחזר בה לרעה חוץ מדבר זה, דכתי' (יחזקאל ט, ד) ויאמר ה' אלי עבור בתוך העיר בתוך ירושלים והתוית תו על מצחות האנשים הנאנחים והנאנקים על כל התועבות הנעשות בתוכה. אמ' לו הב"ה לגבריאל, לך ורשום על מצחן של צדיקים תי"ו של דיו, שלא ישלטו בהם מלאכי חבלה, ועל מצחן של רשעים תי"ו של דם, שישלטו בהן מלאכי חבלה. אמרה מדת הדין לפני הב"ה, מה נשתנו אלו מאלו. אמ' לה הב"ה, אלו צדיקים ואלו רשעים. אמרה לפניו מדת הדין, היה להם למחות ולא מיחו. אמ' הב"ה, גלוי וידוע לפני שאם מיחו לא היו מקבלין מהן. אמרה לפניו מדת הדין, רבונו של עולם, אם לפניך גלוי וידוע, להם מי גלוי להם. היינו דכתי' (יחזקאל ט, ו) זקן ובחור ובתולה תהרגו למשחית ועל כל איש אשר עליו התיו אל תגעו וממקדשי תחלו ויחלו באנשים הזקנים אשר לפני הבית. תאני רב יוסף, אל תקרי ממקדשי אלא ממקודשי, אלו בני אדם שקיימו את התורה מאל"ף ועד תי"ו. הא למדנו שבשביל שלא מיחו בידם נענשו עליהם, שכל ישראל הם ערבים זה לזה, שנא' (משלי ו, א) בני אם ערבת לרעך, לרעך זה הב"ה, שנא' (שיר השירים ה, טז) זה רעי וזה דודי. ואם אין ישראל מוכיחין זה את זה כולם נענשים, שנא' (ויקרא כו, לז) וכשלו איש באחיו, איש בעון אחיו.
שני לוחות הברית
סיבה ד', מאחר שהקב"ה משלם שכר טוב לאדם שקיים צווייו אף מה שתענוג לאדם כאשר אפרש, ומקבל הש"י, כן ראוי לאדם נגד זה לקבל אף העונש מהש"י אף כשהוא רע, וזהו שאמרו במשנה דברכות (פ"ט מ"ה), בכל מאודך (דברים ו, ה), בכל מדה ומדה שמודד לך הוי מודה לו, וק"ל. במדרש שיר השירים רבה (ו, א) בפסוק (שה"ש ה, טז) חכו ממתקים, כה אמר ה' לבית ישראל דרשוני וחיו כו', עיין שם. עוד שם (ו, ד), ר' אחא ור' תנחום בר חייא בשם ר' יוחנן, ואת [שבתותי] כו', עד אני ה' נאמן לשלם שכר טוב:
אורחות צדיקים
הַבִּטָּחוֹן הַשְּׁלִישִׁי, בְּעִנְיַן אִשְׁתּוֹ וּבָנָיו וּקְרוֹבָיו וְאוֹהֲבָיו: אִם הַבּוֹטֵחַ הַזֶּה נָכְרִי, וְגָר בְּלֹא אִשָּׁה וּקְרוֹבִים וַחֲבֵרִים – יִקַּח לוֹ הָאֱלֹהִים לְקָרוֹב וּלְחָבֵר, דִּכְתִיב (שיר השירים ה טז): ״זֶה דוֹדִי וְזֶה רֵעִי״. וְיַחֲשֹׁב: כָּל מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ קְרוֹבִים, לְאַחַר זְמַן מוּעָט יָשׁוּב לַקֶּבֶר נָכְרִי, וּבָדָד יֵשֵׁב, וְלֹא יוֹעִיל לוֹ לֹא קָרוֹב וְלֹא בֵּן וְלֹא חָבֵר, וְלֹא יִתְחַבֵּר עִמּוֹ אֶחָד מֵהֶן. וְיַחֲשֹׁב אַחַר כָּךְ טִרְדָּתוֹ מִקְּרוֹבִים הַמֻּטָּלִים עָלָיו, וְיַחֲשֹׁב זֶה לְטוֹבָה: שֶׁאִם הָיָה לוֹ עֵסֶק בְּעִנְיְנֵי הָעוֹלָם הַזֶּה יִהְיֶה טָרְחוֹ מְרֻבֶּה, וְלֹא יִהְיֶה לוֹ מְנוּחָה. וְאִם הוּא עוֹסֵק בְּעִנְיְנֵי אַחְדוּתוֹ וְהַמִּצְווֹת, וְיִחוּד לִבּוֹ לֵאלֹהִים – יִהְיֶה לִבּוֹ יוֹתֵר פָּנוּי וּמְיֻחָד בְּעֵת שֶׁהוּא לְבַד בְּלֹא קְרוֹבָיו, אֵין סָפֵק. וְעַל כֵּן הָיוּ הַפְּרוּשִׁים הַמְּיַחֲדִים הָאֵל בִּלְבָבָם, בּוֹרְחִים מִבָּתֵּיהֶם וּמִקְּרוֹבֵיהֶם אֶל הֶהָרִים, כְּדֵי שֶׁיְּפַנּוּ לְבָבָם אֶל הָאֱלֹהִים.