מוסר על שיר השירים ח:ו

לא תחמוד זו מצות לא תעשה בחמדת הלב התחיל במצות הלב וסיים במצות הלב לומר כי הכל מיוחד וסופו כתחלתו, כי הוא כמו המעין המתפשט מן המקור שאין לו סוף, והנה עשרת הדברות כנגד עשר ספירות. ונמצא בספר יצירה עשר ספירות בלימה נעוץ סופן בתחלתן כשלהבת קשורה בגחלת שהרי הרבה חוטין של אש יוצאין מן הגחלת שהיא אחת והתורה נמשלה לאש שנא' (ירמיהו כ״ג:כ״ט) הלא כה דברי כאש נאום ה' וכתיב (שיר השירים ח׳:ו׳) רשפי אש שלהבת יה. ויש לשאול ואיך קבעה תורה מצוה זו בחמדת הלב ומי יוכל להזהר שלא יחמוד בלבו הדבר הנראה. ואמר החכם רבי אברהם בן עזרא הכונה שיסיר מחשבה זו מלבו ויתיאש מן הדבר כמו שמתיאש הכפרי מנשוא המלכה שהרי יודע הוא שאי אפשר לו זה. וכן יעשה באשת חבירו. ויכלול שלא יגזול שנאמר (ויקרא יט) ולא תגזול שהרי מן החמדה יבא לידי גזילה הוא שכתוב (מיכה ב׳:ב׳) וחמדו שדות וגזלו. ושלא להסיג גבול שנא' (דברים י״ט:י״ד) לא תסיג גבול ריעך. ושלא לעשוק שנאמר (ויקרא יט) לא תעשוק, ושלא לכחש בממון חבירו שנא' (שם) לא תכחשו, ושלא להתאוות שנא' (דברים ה׳:י״ח) לא תתאוה בית רעך, ושלא יאכל השכיר בשעת מלאכה מן המחובר שהוא עושה בו שנאמר (שם כג) וחרמש לא תניף, ושלא ליתן לכליו שנא' (שם) ואל כליך לא תתן. הנה הוכחנו תרי"ג מצות אלו מכלל עשרת הדברות. והנה הם נחלקות לב' חלקים עשה ולא תעשה. ושני דרכים אלו, הא' להדריך האדם במעשים הטובים ללכת בדרכי הש"י להדמות אליו, והב' להרחיקו ולמנעו מן הדרך הרע והמדה המגונה ובזה יהיה הגוף והנפש בדרך אחד והסכמה אחת בעבודת הבורא יתברך וזה כענין שאמר הכתוב (תהילים ל״ד:ט״ו) סור מרע ועשה טוב. תרי"ג מצות אלו כולן אלהות והן המורות חכמת האלהות מצד ידיעת פעולותיו כך אין תכלית לפרטי המצות וכמאמר דוד (שם קיט) לכל תכלה ראיתי קץ וגו':

אהבת הבנים והבנות - אהבת הבנים והבנות גם כן הטבע מחיבו מאחר שהם עצם מעצמיו ובשר מבשרו, ואפלו עורבא בעי בני. אבל צריך לזהר שלא תהא אהבה מקלקלת השורה, שלא ליסר בנו ולהרבות לו געגועין וחבה יתרה, וכבר אמר שלמה בחכמתו (משלי יג כד): חושך שבטו שונא בנו, ואוהבו שחרו מוסר. ועקר האהבה היא אהבת הנפש, ונכלל בזה אהבת עצמו, כי ברא מזכה אבא, וכתיב (שם כט יז): יסר בנך ויניחך ויתן מעדנים לנפשך. לכן יזהר האדם להתנהג עם בניו בתוכחת מגלה מאהבה מסתרת, הכל לפי מה שהוא הבן: בקטנותו אולת קשורה בלב נער, שבט מוסר ירחיקנה ממנו (שם כב טו); אבל יזהר האב שלא להתאכזר על בנו ולהכות אותו בכעסו מכה טריה מכת אכזרי, רק בנחת ינהלנו וברחמים יכנו על הרגלים, לא במקום שיכול לעשות בו מום כגון בין העינים. וכשהוא יותר גדול תחת גערה במבין (שם יז י). וידוע (מו"ק יז, א) שהמכה בנו גדול עובר משום לפני עור וכו', ולא גדול גדול ממש, אלא לפי מה שהוא הבן ולפי מדותיו. וכשהוא יותר גדול, שאינו מקבל גערה לשון רכה תשבר גרם (משלי כה טו). ולא יקל בכבודו בפני אחרים למען לא יבאיש את ריחו. ויותר צריך לזהר במה שהזהירונו רבותינו ז"ל (שבת י ב), שלא ישנה לבן בין הבנים, כי קשה כשאול קנאה (שיר השירים ח ו). הכלל הוא: לפי דעתו ומדותיו של בן, האב צריך להתנהג עמו באפן שלא יחטא, ואם יחטא לו ימהר למחל לו לבל יענש בנו בסבתו, ולא ידקדק כל כך עמהם, ולפעמים יעשה עצמו כחרש לא ישמע וכאלו אינו רואה, ולפעמים יבטל רצונו מפני רצונם. וזה כלל גדול הרוצה לזכות את נפשו ונפש בניו אחריו:

ומכלל האהבה שלא ירחיק נדד בדרך רחוקה זמן וזמנים, כי מלבד שהוא גורם רעה לעצמו, כאשר נבאר בערך "מחשבה" בסיעתא דשמיא, עוד בה צערא דגופא לאשתו, כי עזה כמות אהבה (שיר השירים ח ו), ובהפרד ממנה בעלה היא עניה צוער"ה, חיי צער תחיה. ולפחות יזהר לפיסה בדברים באגרת שלומים למרס בדם האהבה, ואשר תשיג ידו הן ישלח איש כפעם בפעם מתנות וחפצים להחיות לב נדכאים ולשמח את נפש אשתו ולהפיג צערה, ולמצוה רבה תחשב אם מעט ואם הרבה: