וַיָּבֹא֙ הַמֶּ֣לֶךְ דָּוִ֔ד וַיֵּ֖שֶׁב לִפְנֵ֣י יְהוָ֑ה וַיֹּ֗אמֶר מִ֣י אָנֹכִ֞י אֲדֹנָ֤י יְהוִה֙ וּמִ֣י בֵיתִ֔י כִּ֥י הֲבִיאֹתַ֖נִי עַד־הֲלֹֽם׃
מעלות המדות
וכן מצינו ברות המואביה, שעל ידי הצניעות שראה בה בועז, נזדווג לה. ומה צניעות ראה בה, שכל הנשים שוחחות ומלקטות, והיא יושבת ומלקטת, כל הנשים מסלקות את כליהן, והיא משלשלת את כליה. כל הנשים משחקות עם הקוצרים וזו מצנעת את עצמה מהם. כל הנשים מלקטות מבין העמרים, וזו מלקטת מן ההפקר. ועוד צניעות אחרת נמצאת בה, שאמרה לה נעמי (רות ג, ג) ורחצת וסכת ושמת שמלתיך עליך וירדת הגרן. והיא לא עשתה כן, אלא (רות ג, ו) ותרד הגרן תחלה כדי שלא תלך בדרך כשהיה מקושטת, ואחר כך (רות ג, ו) ותעש ככל אשר צותה חמותה, כיון שראה בועז כל הצניעות הזה, אמר בודאי זו היא ראויה למלכות, שנאמר (רות ב, יד)ויאמר לה בועז לעת האוכל גושי הלום, ואין הלום אלא מלכות, כענין שנאמר (שמואל ב ז, יח) מי אנכי ומי בית אבי כי הביאותני עד הלום. (רות ב, יד) ויצבט לה קלי, לפי שאמר לה גשי הלום, והיא לא נתקרבת אליו מפני שהיתה בושה, לפיכך ויצבט לה קלי, ומהו קלי, קליל קליל בשתי אצבעותיו, ואף על פי כן כתוב, (רות ב, יד) ותאכל ותשבע ותתר, שהיה מאכלה דרך צניעות ולא דרך גרגרנות. כיון שראה בועז כל מדת צניעות הללו עמד וכנסה והעמיד ממנה מלכים ונביאים.
מנורת המאור
גדולה ענוה שבה נתגדל דוד ע"ה. שנאמר (שמואל ב ז, יח) ויבא המלך דוד אל בית ה', ויאמר, ה' אלהים, מי אנכי כי הביאותני עד הלום, וכתי’ (שמואל ב ז, יט) ותקטן זאת בעיניך וגו', וכתי’ (דברי הימים א יז, יז) וראיתני בתואר האדם המעלה ה' אלהים. אמ' לפניו, רבונו של עולם, מי אני שדימיתני ליעקב ע"ה, שהוא חקוק בכסא תואר האדם שהוא חקוק למעלה. וכן ישראל שואלין, אל תנבל כסא כבודך, אותה הצורה שהיא חקוקה בכסא. ומנין שדימהו לאבות, שנא' ועשית לך שם כשם הגדולים אשר בארץ. ואע"פ שהיו בו כל המדות הללו וכל הכבוד הזה, והיה משיח אלהי יעקב ונעים זמירות ישראל, משובח בכמה מדות טובות, יודע נגן וגבור חיל ואיש מלחמה, ונבון דבר וטוב תואר, והרג את האריה ואת הדוב בשדה, והרג את גלית הפלשתי אשר חרף מערכות ישראל, חתן המלך וסר אל משמעתו ונכבד בביתו, והוא הושיע את ישראל מיד פלשתים, ואחר כל זה היה שפל בעיניו וענו, ואמ' לשאול כשרדף אחריו, אחרי מי יצא מלך ישראל אחרי מי אתה רודף אחרי כלב מת אחרי פרעוש אחד. ואחר כל הכבוד הזה מלך על ישראל ויהודה וכבש כמה מלכיות, ואמ' ואנכי תולעת ולא איש חרפת אדם ובזוי עם. וכשהעלה ארון הברית מבית עובד אדום לעיר דוד היה מרקד ושוחק לפניו, לכבוד הארון, והשפיל מלכותו נגד כבוד ארון ברית ה', שנא’ (שמואל ב ו, יד) ודוד מכרכר בכל עוז לפני ה' ודוד חגור אפוד בד, וכתי’ (שמואל ב ו, טו) ודוד וכל בית ישראל מעלים את ארון ה' בתרועה ובקול שופר, וכתיב (שמואל ב ו, טז) והיה ארון ה' בא בעיר דוד ומיכל בת שאול נשקפה בעד החלון ותרא את דוד מפזז ומכרכר לפני ה' ותיבז לו בלבה, וכתי’ (שמואל ב ו, כ) ותצא מיכל בת שאול לקראת דוד ותאמר מה נכבד היום מלך ישראל אשר נגלה היום לעיני אמהות עבדיו כהגלות נגלות אחד הריקים. אמרה לו, מלכות של בית אבא היתה חשובה משלך, חלילה שיראה לאחד מהם פסת יד או פסת רגל מגולה כמו שנגלית אתה היום, דרכן של מלכים לעשות כך, ולואי לפני מטרונה אחת עשית כן ולא לפני אמהותיך. אמ' לה, מלכות של בית אביך היו מניחין כבוד שמים ומתעסקין בכבוד עצמם, ואני מניח כבוד עצמי ומתעסק בכבוד השמים, ויותר מזה אני חייב לעשות לפני קוני, ואיני כדאי לשמוח בשמחתו, שנא’ (שמואל ב ו, כב) ונקלותי עוד מזאת והייתי שפל בעיני, ואותן שאת קורא אותן אמהות, הלואי יהא חלקי עמהם לעולם הבא, שנא’ (שמואל ב ו, כב) ועם האמהות אשר אמרת עמם אכבדה.
ספר הישר
והצדיק כאשר תשיג ידו לכבוד גדול, יאמר כאשר אמר דוד המלך, עליו השלום (שמואל ב ז) ״מי אנכי ה׳ אלהים ומי ביתי כי הביאותני עד הלום״. ויאמר, מדוע זיכני הבורא לכל הטובה הזו, ואני אין בי מעשים טובים, והייתי ראוי להיות ניגש ונענה כל ימי על רוב חטאתי והבורא הפך לי הרע בטוב, ובמה אוכל לגמול אותו אחת מאלף. ויתווכח עם לבו ויאמר, לבי, לבי, אל תבטח ברוב כבודך, כי מי יודע אם הוא לטובתך, או העושר הזה אם הוא לבלעדיך שמור, או התדע אם יבואו לך שודדי לילה ויבוזו יגיעך, או התדע שנתן לך האל זה הכבוד מפני שהוא מואס בך, ואם יש לך שום זכות גומלך אותה בעולם הזה, כדי שתלך ריקם בעולם הבא.