מוסר על שמות ב:יג

צריך אדם ליזהר מן המחלוקת ולהתרחק מאותן ששונאים השלום שעליהם אמר ישעיה (ישעיהו נ״ט:ט׳) דרך שלום לא ידעו וכתיב אחריו על כן רחק משפט ממנו ולא תשיגנו צדקה וגו', ומן הידוע כי המלכיות והמדינות אינם נחרבות אלא בשביל המחלוקת והפורעניות שהם משפטי הש"י והן תהום רבה אינן באין אלא בעון המחלוקת שכן מצינו במחלקותו של קרח שנעשו בהם שפטים גדולים שבלעה אותם הארץ ונשרפו מאתים וחמשים איש ועוד מתו במגפה ארבעה עשר אלף וז' מאות מלבד המתים על דבר קרח וכל זה בשביל המחלוקת שאין ב"ד של מטה מענישין עד שיהא בן שלש עשרה שנה ולא ב"ד של מעלה עד שיהא בן כ' שנה ובשביל המחלוקת אבדו אפי' יונקי שדים שנאמר (במדבר יז) ובניהם ונשיהם וטפם, דרשו רז"ל ארבעה נקראו רשעים המרים יד על חבירו אע"פ שלא הכהו נקרא רשע שנא' (שמות ב׳:י״ג) ויאמר לרשע למה תכה רעך למה הכית לא נאמר אלא למה תכה, והלוה ואינו משלם שנאמר (תהילים ל״ז:כ״א) לוה רשע ולא ישלם. ומי שיש בו עזות פנים שנא' (משלי כ״א:כ״ט) העז איש רשע בפניו. ומי שהוא בעל מחלוקת שנא' (במדבר ט״ז:כ״ו) סורו נא מעל אהלי האנשים הרשעים. ושניהם היו עזי פנים דתן ואבירם ובעלי מחלוקת ולשון מחלוקת באותיותיו נדרש כן. מ. מכה. ח. ארון. ל. לקות. ק. קללה. ת. תכלית. שמביא כלייה על העיר: ובמדרש תנחומא פרשת צו גדול הוא השלום שאפילו היו ישראל עובדי ע"ז והם נעשין חבורה אחת אין מדת הדין פוגעת בהם שנא' (הושע ד׳:י״ז) חבור עצבים אפרים הנח לו. גדול הוא השלום שאין חותם הברכות אלא שלום שנא' (במדבר ו׳:כ״ו) וישם לך שלום. גדול הוא השלום שהרי נכתבו בתורה דברים שלא היו מפני השלום הוא שנא' (בראשית נ׳:ט״ז) אביך צוה וגו' ומעולם לא צוה יעקב אלא מעצמם אמרו. ראה כמה גדול כח השלום שהרי המלאך שינה דבורו מפני השלום שנא' ואני זקנתי וכל כך למה מפני השלום, ולעתיד לבא כשיחזיר הקב"ה הגליות בירושלים בשלום הוא מחזירן שנאמר (תהילים קכ״ב:ו׳) שאלו שלום ירושלים וכתיב (ישעיהו ס״ו:י״ב) הנני נוטה אליה כנהר שלום. ובמסכת מגילה (פ"ב דף יח) ברכה דהקב"ה שלום הוא שנאמר (תהילים כ״ט:י״א) ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום:

וְיֵשׁ אַזְהָרוֹת שֶׁאֵין מִקְצָת הֶהָמוֹן שׁוֹמְרִים עִקַּר הָאַזְהָרוֹת כְּמוֹ הַחַבָּלָה וְהַהַכָּאָה. שֶׁהַמַּכֶּה אֶת חֲבֵרוֹ עוֹבֵר בִּשְׁנֵי לָאוִין. שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כ"ה:ג') אַרְבָּעִים יַכֶּנּוּ לֹא יֹסִיף פֶּן יֹסִיף. וְרַבִּים עוֹבְרִים עַל הַלָּאוִין הָאֵלֶּה בְּהַכָּאַת נְשׁוֹתֵיהֶם. וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה כָּל הַמֵּרִים יָד עַל חֲבֵרוֹ אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הִכָּהוּ נִקְרָא רָשָׁע. שֶׁנֶּאֱמַר (שמות ב':י"ג) וַיֹּאמֶר לָרָשָׁע לָמָּה תַכֶּה רֵעֶךָ. לָמָּה הִכִּיתָ לֹא נֶאֱמַר אֶלָּא תַכֶּה. וְאִיּוֹב אָמַר (איוב ל"א:כ"א) אִם הֲנִיפוֹתִי עַל יָתוֹם יָדִי. וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה רַב הוּנָא קָצַץ יַד הַמַּכֶּה, אָמַר (איוב ל"ח:ט"ו) וּזְרוֹעַ רָמָה תִּשָּׁבֵר.

והנה לא יתכן שמשה רבינו הושפע אף במשהו מדבריהם, שהלא ידע רשעתם של דתן ואבירם, כדברי הכתוב (שמות ב): ״ויצא ביום השני והנה שני אנשים עברים נצים וגו׳ ויאמר אכן נודע הדבר״, ואמרו חז״ל (שמות רבה א:לה): ״היה משה מהרהר בלבו ואומר מה חטאו ישראל שנשתעבדו מכל האומות, כיון ששמע דבריו אמר: לשון הרע יש ביניהם, היאך יהיו ראויין לגאולה, לכך אמר: אכן נודע הדבר, עתה ידעתי באיזה דבר הם משתעבדים״. כלומר שהוא ראה בהם את המקור של השחיתות עד שתלה בשני רשעים אלה, דתן ואבירם (ראה שמות רבה לעיל שם) כל שעבודם של ישראל. אלא שמשה הטה אוזן לדבריהם כדי להיודע על סבלותם של ישראל ולהשתתף בצערם. וזו היתה גדולתו של משה, כמו שהתורה מציינת (שם ב:יא): ״ויצא אל אחיו וירא בסכלותם״, ואמרו חז״ל שבזכות זו אמר לו הקדוש ברוך הוא: ״אתה הנחת עסקיך והלכתי לראות בצערן של ישראל וכו׳ אני מניח את העליונים ואת התחתונים ואדבר עמך״ (שמות רבה א:לב). ולא עוד אלא שגם דתן ואבירם לא נחשב להם עון על דבר זה כי באו מתור צער (פסיקתא זוטרתא שם). אבל מכיון שסוף כל סוף קלטו אזניו של משה את דבריהם שהניסוח שלהם לא היה כראוי ואף שלא היה אותו מקרה אלא פעם אחת, פגמו דבריהם בבקשתו ובתפילתו על ישראל שיצאו ממקור החסד והרחמים, וגרמו ערבוב בחכמתו ובתורתו.