מוסר על שמות ב:יד

הדברים האלה לכאורה תמוהים מאד. משה נהג כאן בלכתו לדתן ולאבירם מנהג חסידות שאין דוגמתה. הרי משה לא בא לריב עם דתן ואבירם, אלא הם רבו אתו בכל הזדמנות. דתן ואבירם הם אותם ״שני אנשים עברים נצים״ שאמרו למשה במצרים ״מי שמך לאיש שר ושופט עלינו, הלהרגני אתה אומר כאשר הרגת את המצרי״ (שמות ב וראה רש״י שם), ובגללם היה משה נאלץ לברוח ממצרים הם שפגעו במשה ואהרן בצאתם מבית פרעה ואמרו להם: ״ירא ה׳ עליכם וישפוט אשר הבאשתם את ריחנו בעיני פרעה ובעיני עבדיו לתת חרב בידם להרגנו״ (שם ה ורש״י שם); הם שכתוב עליהם בפרשת המן: ״ולא שמעו אל משה ויותירו אנשים ממנו עד בוקר וכו׳ ויקצוף עליהם משה״ (שם טז ורש״י שם): והם שאמרו עליהם חז״ל: ״הם ברשעם מתחילתם ועד סופם״ (מגילה יא). וגם לגבי מחלוקת קורח כתוב עליהם: ״הוא דתן ואבירם קרואי העדה אשר הצו על משה ועל אהרן בעדת קרח״ (במדבר כו), כלומר, הם הצו את ישראל על משה (רש״י שם). ולמרות כל זה ניסה משה לפייס אותם בדברים שונים ושלח במיוחד לקרוא להם, והם השיבו לו בעזות פנים: ״לא נעלה וכו׳ כי תשתרר עלינו גם השתרר וכו׳ העיני האנשים ההם תנקר לא נעלה״ (שם טז).

רִאְשׁוֹן לַכֹּל, מַעֲשֵׂה דְּנָחָשׁ, שֶׁסִּפֵּר לָשׁוֹן הָרָע עַל הַקָדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וּבָזֶה גָּרַם מִיתָה לְכָּל בָּאֵי עוֹלָם. וּבְפָרָשַׁת וַיֵּצֵא (בראשית כ"ח כ'): "אִם יִהְיֶה אֱלֹקִים עִמָּדִי וּשְׁמָרַנִי" וְגוֹ'. וְאָמְרוּ חֲזַ"ל: "וּשְׁמָרַנִי" מִלָּשׁוֹן הָרָע. וּבְפָרָשַׁת וַיֵּשֶׁב, בְּמַעֲשֵׂה דְּיוֹסֵף, שֶׁכָּתוּב (בראשית ל"ז ב'): "וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת דִּבָּתָם רָעָה אֶל אֲבִיהֶם", שֶׁזּוֹ הָיְתָה הַסִּבָּה הָרִאשׁוֹנָה לִירִידַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִצְרַיִם. וּבְפָרָשַׁת שְׁמוֹת (שמות ב' י"ד): "אָכֵן נוֹדַע הַדָּבָר" (עַיֵּן שָׁם בְּפֵרוּשׁ רַשִּׁ"י וּבְמַה שֶּׁנִּכְתֹּב לְקַמָּן). עוֹד שָׁם, שֶׁאָמַר מֹשֶה רַבֵּנוּ, עָלָיו הַשָּׁלוֹם (שמות ד' א'): "וְהֵן לֹא יַאֲמִינוּ לִי", שֶׁהֵשִׁיב לוֹ הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ (שָׁם ב'): "מַה זֶּה בְּיָדֶךָ" וְגוֹ', וַיְהִי לְנָחָשׁ. עוֹד שָׁם (שם ו'): "וְהִנֵּה יָדוֹ מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג". וּבְפָרָשַׁת יִתְרוֹ (שמות י"ז ב'): "וַיָּרֶב הָעָם עִם מֹשֶה וְגוֹ' עַל רִיב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" וְגוֹ', וְסָמִיךְ לֵהּ (שם ח'): "וַיָּבֹא עֲמָלֵק". וּבְפָרָשַׁת מִשְׁפָּטִים (שמות כ"ג א'): "לֹא תִשָּׂא שֵׁמַע שָׁוְא", שֶׁהוּא קָאֵי עַל הַמְסַפֵּר וְעַל הַמְקַבֵּל כִּדְאִיתָא בַּגְּמָרָא (מכות כ"ג.), וְסָמִיךְ (שָׁם ב'): "לֹא תִהְיֶה אַחֲרֵי רַבִּים לְרָעֹת". וּבְפָרָשַׁת תְּצַוֶּה: עִנְיַן הַמְּעִיל (שמות כ"ח ל"ב): "שָׂפָה יִהְיֶה לְפִיו סָבִיב" וְכָל הַפָּרָשָׁה (שם ל"ה) "וְנִשְׁמַע קוֹלּוֹ בְּבֹאוֹ אֶל הַקֹּדֶשׁ" וְגוֹ'. וְכָל פָּרָשַׁת תַּזְרִיעַ וּמְצֹרָע: נִגְעֵי בָּתִּים, נִגְעֵי בְּגָדִים, נִגְעֵי אָדָם (ויקרא י"ג מ"ו): "בָּדָד יֵשֵׁב", מְרֻחָק אַף מִמַּחֲנֵה יִשְׂרָאֵל, וְכַפָּרָתוֹ צִפֳּרִים הַמְפַטְפְּטִין. וּבְפָרָשַׁת קְדֹשִים (ויקרא י"ט ט"ז): "לֹא תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּךָ", (שָׁם י"ז) "הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ, וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא". וּבְפָרָשַׁת בְּהַר (ויקרא כ"ה י"ז): "וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ", שֶׁזֶּה קָאֵי עַל אוֹנָאַת דְּבָרִים, שֶׁהוּא גַּם כֵּן דִּבּוּר רַע. וּבְפָרָשַׁת נָשֹא (במדבר ה' ב'): "וִישַׁלְּחוּ מִן הַמַּחֲנֶה כָּל צָרוּעַ", הַיְנוּ, אֲפִלּוּ הוּא גָּדוֹל בַּתּוֹרָה כְּדוֹאֵג. וּבְפָרָשַׁת בְּהַעֲלֹתְךָ (במדבר י"ב א'): "וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶה" וְגוֹ'. וְכָל פָּרָשַׁת שְׁלַח לְךָ, הַמְדַבֶּרֶת מֵעִנְיַן הַמְרַגְּלִים. וּבְפָרָשַׁת חֻקַּת (במדבר כ"א ה'): "וַיְדַבֵּר הָעָם בֵּאלֹקִים וּבְמֹשֶה". וּבְפָרָשַׁת כִּי תֵצֵא (דברים כ"ג י'): "כִּי תֵצֵא מַחֲנֶה עַל אֹיְבֶיךָ וְנִשְׁמַרְתָּ מִכֹּל דָּבָר רָע". וְאָמְרוּ חֲזַ"ל: דָּבָר רָע דִּבּוּר רָע. וּבְפָרָשַׁת תֵצֵא, פָּרָשָׁה שֶׁל מוֹצִיא שֵׁם רָע, עוֹד פָּסוּק (דברים כ"ד ט'): "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱלֹקֶיךָ לְמִרְיָם" וְגוֹ'. וּבְפָרָשַׁת תָבֹא (דברים כ"ז כ"ד): "אָרוּר מַכֶּה רֵעֵהוּ בַּסָּתֶר", שֶׁהוּא קָאֵי עַל לָשׁוֹן הָרָע. וְיָדוּעַ, שֶׁכָּל הָאֲרוּרִים פָּתְחוּ בִּבְרָכָה וְאָמְרוּ: "בָּרוּךְ אֲשֶׁר לֹא יַכֶּה" וְגוֹ' הֲרֵי שֶׁהַזָּהִיר בָּזֶה, תִּהְיֶה לוֹ בְּרָכָה.

והואיל ואתא המאמר לידי, אפרש בו שיש לתמוה הלא אמרו רז"ל (שמו"ר א, ל) להיפך בפסוק (שמות ב, יד) וירא משה ויאמר אכן נודע הדבר, וכמו שהביא רש"י (שם) שדאג על שיש בישראל דלטורין, אמר מעתה שמא אינם ראוים לגאול, נודע הדבר שהיה תמה מה חטא ישראל מכל ע' לשון שיהיו נרדים כו', אבל רואה אני שהם ראוים לכך. ואין לומר שהיה בהם דלטורין אבל חזרו אחר כך בתשובה לכך נגאלו, דזה אינו, שהרי אלו האנשים היו דתן ואבירם, כל נצים ונצבים כו' (נדרים סד, ב), והם נשארו בטומאתן. ואין לומר שלא היה בישראל דלטורין אלא אלו שפרסמם הכתוב כל נצים ונצבים דתן ואבירם, כמו שפירסם שלומית להראות שלא היה רק היא לבדה, דזה אינו, דאם היה כן מפורסם שלא יש דלטורין רק אלו, מה היה ירא משה שלא יגאלו: