מוסר על שמות ח:טו

לפי הזוהר מבואר ואני אקשה את לב פרעה, לא שהקב"ה יעות משפט, רק היה לב פרעה מוקשה מכח אני, דהיינו אני ידו"ד. זהו ואני אקשה, כי לא ידע שם ידו"ד. וגם חרטומים כשהודו אמרו (שמות ח, טו) אצבע אלהים, ולא אמרו אצבע ידו"ד. והענין אף כשקיבל פרעה מיוסף שם נוהג, ואין מלכות נוגעת בחברתה, כדרך מלכים שבארץ שכל אחד נוהג מלכות אף שגדול וקטן ביניהם, יש מלך אדיר, ויש מלך שאינו במעלה של זה. או היה סובר פרעה אלקים הוא אדון העולם, אבל העולם סגולה בו, כקצת פילסופים שסוברים כן הוא שהוא מעולם, וכן העולם הוא מעולם, הוא דבק בו וסגולה בו כאור השמש מהשמש. על כן כפר ואמר מי ידו"ד, ונתמלא חמה ואמר (שם ט) תכבד העבודה על האנשים:

ולכשנתבונן עוד בדבר, נמצא שעדיין רחוקים אנו מלמצות בזה את מעמקי האמונה. לאחר שעברו ארבע מאות השנה, ומשה הופיע לפני העם במצרים ודיבר אליהם ועשה לעיניהם את האותות, כתוב בתורה: "ויאמן העם" (שמות ד). וחז"ל מפרשים: "מכאן שישראל מאמינים הם" (שבת עו.), כלומר שצירופם במצרים הושלם. ואותו הפגם באמונה שהתגלה באברהם אבינו תוקן. מאז הלכו בני ישראל והתעלו עוד ועוד בהכרה ובאמונה על ידי האותות והמופתים במצרים. התורה מספרת שגם המצרים עלו על ידי המכות - בהכרתם ממדריגה למדריגה. עוד במכות הראשונות הכירו "כי אצבע אלהים היא" (שם ח). במכה השביעית הוסיפו בהכרתם ואמרו: "ה׳ הצדיק ואני ועמי הרשעים" (שם ט). ולבסוף הגיעו לידי כך שנכנעו לציווי ה׳ ושלחו את בני ישראל מארצם. ואם המצרים עלו על ידי המכות במדריגות כאלה בהכרת ה׳, על אחת כמה וכמה שבני ישראל, שה׳ אמר עליהם למשה שהם מאמינים בני מאמינים (ראה שמות רבה ד), הלכו והתעלו בהשגותיהם באמונתם והכרתם לאחר כל מכה ומכה.