מוסר על שמות ט:ד

וכן במכת דבר. כתוב בתורה: ״ולא ימות מכל לבני ישראל דבר״ (שמות ט). ואמרו חז״ל (שמות רבה יא:ד): ״מהו ׳ולא ימות מכל לבני ישראל דבר׳? אפילו בהמה שהיתה ביד מצרי והיה לו לישראל תרעומת עליו שיש לו חלק בה, היתה ניצולת, ובכן ידעו דינו של ישראל. ׳וישלח פרעה והנה לא מת ממקנה ישראל עד אחד׳. מהו ׳עד אחד׳? אפילו בהמה חציה של ישראל וחציה של מצרי לא מתה״. הרי שלא רק בארץ גושן לא היה הדבר, אלא אף בארץ מצרים ובאותה הרפת עצמה, אם היתה זו בהמתו של מצרי היתה מתה, ואם של ישראל לא נפגעה בכלום. ונמצא שמצד אחד, מה שנוגע למצרים השתולל הדבר ועשה שמות והשחית את כל בהמה ובהמה; ומצד שני, מה שנוגע ליהודי לא שלט הדבר כלל והכל התנהל כסדרו.

ובזה תירצתי הקושיא שיש במה שאמרו רז"ל (פסחים נט, ב) בפסוק (שמות כט, לג) ואכלו אותם אשר כפר, הכהנים אוכלים והבעלים מתכפרים. וקשה שהרי אהרן ובניו אכלו שהם היו אז בעלים ומשה רבינו ע"ה כהן. אלא הענין אהרן ובניו היו כהנים ובעלים. היו כהנים נתכהנו בקרבתם לה' ונעשו כמיכאל כהן גדול המקריב, כמו שכתוב (ויקרא ט, ד) היום ה' נרא"ה אליכ"ם, אותיות מיכא"ל אהר"ן, ובערך משה רבינו ע"ה היה אהרן ובניו בעלים, כי משה רבינו ע"ה למעלה מכהן גדול כי לא היה זר מעולם וקדוש הוא מהבטן, נמצא אהרן ובניו הם כהנים ובעלים ומזה נמשך לדורות הכהנים אוכלים ובעלים מתכפרים וכבר הארכתי בזה במקום אחר: