מוסר על שמות יא:ז

בשלמא בלא זאת הפיסקא בפסוק עצמו פרשת ראה בפסוק (דברים טז, ג) לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עוני כי בחפזון יצאת מארץ מצרים לא שייך להקשות קושיא זו, כי כבר הרגיש רש"י בזאת הקושיא ותרצה וזה לשון רש"י, כי בחפזון כו', וחפזון לא שלך היה, אלא של מצרים, שכן הוא אומר (שמות יב, לג) ותחזק מצרים על העם וגו', אשר בלי ספק רש"י ז"ל במה שכתב וחפזון לא שלך היה אלא של מצרים כתב כן כדי לתרץ קושיא זו, דודאי חפזון אינו מעליותא כשהחפזון מצד הנגאל, אבל בכאן שהחפזון מצד המצריים היה שעל אפם ועל חמתם שחררו אותם לבני חורין מהר מהר זהו מעליותא, וכמו שפירש רש"י. כן הביא בילקוט כי בחפזון יצאת, יכול חפזון לישראל ולמצרים, תלמוד לומר (שם יא, ז) ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו, אמור מעתה למצרים היה חפזון ולישראל לא היה חפזון, עד כאן לשונו:

וגם הוזכר חמץ בו בכלב כמו שאמרו (פסחים פ"ב מ"ג) כדי חפישת הכלבים. ובצאת ישראל ממצרים, לא יחרץ כלב (שמות יא, ז). במסכת הוריות (יג, א) שאלו תלמידיו את ר"א בן צדוק, מפני מה כלב מכיר את קונו, וחתול אין מכיר את קונו. אמר להם, ומה האוכל ממה שאוכל עכבר משכח תלמודו, האוכל עכבר עצמו לא כל שכן. שאלו תלמידיו את ר"א בן צדוק, מפני מה הכל מושלים בעכבר. א"ל מפני שסורו רע. מה היא, רבא אמר אפי' גלימי גייסי. רומז כי מי שנותן צדקה עושה לבוש, כמו שכתוב (ישעיה נט, יז) וילבש צדקה כשריון, ועכברי גייסי לבושים. רב פפא אמר, אפילו שופיני דמרי גייסי. (כי הנותן צדקה יש לו מרה לקבורה, כמו שכתוב (שם נח, ח) והלך לפניך צדקך). חתול, אמרו רז"ל (עירובין ק, ב) אלמלא נתנה תורה, למדנו צניעות מהחתול. פירש רש"י (ד"ה צניעות מחתול), החתול אינו מטיל ריעי בפני כל אדם. אמרו רז"ל (סנהדרין לח, א) טעם אחד למה נברא אדם באחרונה, שאם יתגאה יאמרו לו יתוש קדמך. ובפרק הניזקין (גיטין נו, ב), בריה קלה מעלנא אית לה, מפקני לית לה. זהו רמז לכילי שמכניס ואינו מוציא. החתול שמוציא בסתר שלא בפני אדם, זהו צניעות ומדה טובה, אבל מכל מקום כשאוכל העכבר דהיינו הקנאה והחמדה, אין מכיר את קונו. והכלב המכיר את קונו, הוא כילי שהוא קמצן לעצמו, ומפזר לצדקה. וכלב רע שהוא כילי גם לצדקה, אשר על כלב זה נאמר לא יחרץ כלב לשונו:

גַּם נִגְרָע עַל יְדֵי זֶה מִמַּדְרֵגַת מִין אֱנוֹשִׁי שֶׁלּוֹ, עַד שֶׁהוּא גָּרוּעַ יוֹתֵר מִכֶּלֶב, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ בִּפְסָחִים (דף קי"ח.) כָּל הַמְסַפֵּר לָשׁוֹן הָרָע וְכוּ' רָאוּי לְהַשְׁלִיכוֹ לַכְּלָבִים שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כ"ג א'): "לֹא תִשָּׂא שֵׁמַע שָׁוְא", וּקְרִי בֵּהּ: לֹא תַשִּׂיא, וְסָמִיךְ לֵהּ (שמות כ"ב ל'): "לַכֶּלֶב תַּשְׁלִיכוּן אוֹתוֹ". וְהַטַּעַם הוּא פָּשׁוּט, כְּמוֹ שֶׁכָּתַב הַמַּהַרַ"ל מִפְּרָאג, כִּי הַכְּלָבִים הָיוּ שׁוֹמְרִין אֶת עַצְמָן בְּעֵת הַצֹּרֶךְ מִלַּחֲרֹץ לְשׁוֹנָם, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (שמות י"א ז'): "וּלְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יֶחֱרַץ כֶּלֶב לְשׁוֹנוֹ". וְהוּא, אֲשֶׁר חָלַק לוֹ ה' בִּינָה וָדַעַת, לֹא יוּכַל לַעֲצֹר אֶת יִצְרוֹ מִזֶּה, עַל כֵּן הוּא גָּרוּעַ מִמֶּנּוּ.