מוסר על שמות יט:יח

וטעם המצוה הזאת לעורר הלב כי הקול התעוררות דבר לאי זה ענין שיהיה, יש קול המביא לידי שמחה ויש קול מביא לידי עצבון, הקול המביא לידי שמחה הוא קול כלי שיר בכנור ונבל ושאר הכלים. כי הנביאים היו מנגנים בכנורות וכלי שיר לחדש בהם רוח השמחה ומתוך השמחה באין לידי רוח הקודש, שכן דרשו רז"ל (ערבי פסחים קיז) אין השכינה שורה לא מתוך עצלות ולא מתוך עצבות אלא מתוך השמחה שנא' (מלכים ב ג׳:ט״ו) והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה'. גם הלוים שהיו משרתי המקדש היו משוררים בכלי שיר כדי להמשיך הרצון על ידי הקרבנות ושתהיה העבודה בשמחה, ומן הטעם הזה היתה כונת יצחק אבינו במטעמים כדי שתשרה עליו רוח הקדש מתוך השמחה ולא שאל זה להנאת הגוף ולחוש הטעם. הקול המביא לידי עצבון ולידי חרדה הוא קול השופר, ולמדנו זה מן הכתוב (עמוס ג׳:ו׳) אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו, וידוע כי במתן תורה נאמר (שמות כ׳:ט״ו) וירא העם וינועו וכתיב (שם יט) ויחרד כל ההר מאד והיה שם קול שופר שנא' (שם) וקול שופר חזק מאד (שם) וכל העם רואים את הקולות והיה שם להכניס בלבם פחד ויראה ושייראו מאת הש"י כענין שכתוב (שם) ובעבור תהיה יראתו על פניכם. וזהו טעם המצוה שצונו הקב"ה בתקיעת שופר שנהיה תוקעין בתרועה שהיא יללה כדי לילל על עונותינו ושנתעורר מתוך אותו הקול ושנלבש חרדה מאימת הדין, כי התרועה רמז למדת הדין שנאמר (תהילים מ״ז:ו׳) עלה אלהים בתרועה ה' בקול שופר, והנה הפלשתים כאשר שמעו קול התרועה ידעו כי בא הארון ומיד אמרו (שמואל א ד׳:ו׳) בא אלהים אל המחנה, הוא שכתוב (שם) וישמעו פלשתים את קול התרועה ויאמרו מה קול התרועה וגו':

בעשותך נוראות לא נקוה ירדת מפניך הרים נזולו ומעולם לא שמעו לא האזינו עין לא ראתה אלהים זולתך יעשה למחכה לו (ישעיהו ס״ד:ב׳-ג׳). ישעיה הנביא ע"ה הודיענו בכאן שני דברים, האחד עלויין של ישראל שנעשה עמהם מה שלא נעשה עם שום אומה ולשון ולכך הזכיר ענין הנוראות והאותות והמופתים שעשה במצרים וענין המעמד הקדוש של הר סיני, והשני עלויו של הקב"ה ורוממותו שאע"פ שברא שרים למעלה הנקראים אלהים והם ממונים על שבעים אומות שיש למטה לא נמצא אחד מן האלהים ההם שיעשה אותות ומופתים לאומתו שהוא ממונה עליה כאלהי ישראל, ומן הידוע כי האותות והמופתים ההם הם כולם מאת הש"י כי ישראל במצרים עובדי ע"ז היו ולא היו ראוים לכך. וכיון שהיה הכל חסד מאתו יתברך מכאן שאין אומה ולשון חייבין להקב"ה כישראל שהם עמו מיוחדים לחלקו אע"פ שכל הנברא יתחייב מדרך השכל לעבוד את בוראו וכל שבעים לשון שבעולם הם חייבים להללו ולשבחו לפי שהוא בראם והמציאם מאין ונותן להם טרפם ובידו נפשם מ"מ אין חיובם כ"כ כישראל שהם עמו מיוחדים לחלקו לפי שאין הילולם וקלוסם כדאי אצלו, ומזה דרשו ז"ל (תהלים קיו) הללו את ה' כל גוים וגו' וכ"ש אנו שגבר חסדו עלינו., וכן הזכיר עוד (ישעיהו ס״ג:ז׳) חסדי ה' אזכיר תהלות ה' וגו', יאמר חסדי השם אזכיר ותהלותיו בכל העולם אבל לבית ישראל הוא רב טוב כי הם גמולי רחמיו וחסדיו יותר מכולם, וכן אמר דוד ע"ה יאמר נא ישראל כי לעולם חסדו כלומר יעידוהו ישראל על חסדו כי הם העדים בזה יותר משאר האומות, ולפי שעיקר האמונה הוא להאמין מציאות הש"י וענין מציאותו לא נתברר בין האומות ולא היחל להתפרסם בעולם בנסים מפורסמים כ"א ע"י ישראל במצרים ונגמר הענין במעמד הר סיני כענין שכתוב שם (דברים ד׳:ל״ה) אתה הראת לדעת. על כן פרט הנביא בכאן הנוראות שנעשו במצרים. וענין מאמר הקדוש אשר מתוכם יתברר מציאות הש"י והוא תחלת פרסום האלהות וגמרו, וזה הוא שאמר (שם) בעשותך נוראות לא נקוה ירדת מפניך הרים נזולו. אמר הנביא כשעשית לנו נוראות במצרים לא נקוה אותם כלומר לא היינו מקוים אותם כי לא היינו ראוין לכך כשירדת על הר סיני מפניך הרים נזולי מפני החרדה והפחד כענין שנאמר (שמות י״ט:י״ח) ויחרד כל ההר מאד זהו עילויין של ישראל שנתעלו על האומות מתוך נוראות מצרים מתוך האותות שנעשו להם במצרים וגלוי שכינה בהר סיני, והשני עילויו של הקדוש ב"ה שלא נמצא שום כח מן הכחות העליונים שיעשה אותות ומופתים ושיפליא לעשות בעמו. כעמו שהוא ממונה עליו בכחן של ישראל וזהו שאמר (שם) ומעולם לא שמעו ולא האזינו עין לא ראתה אלהים זולתך וגו', נראה לי מפשט הכתוב הזה שיאמר מעולם לא שמעו לא האזינו האומות ועין של שום אומה מהם לא ראתה שום אלהים שיעשו כן לעמו המחכה לו זולתך, וא"כ הנה זה עדות ומופת על עלויו של הקב"ה שהוא כחן של ישראל, וזהו (דברים י׳:י״ז) אלהי האלהים ואדוני האדונים ושאין בכלם כמוהו. כענין שהזכיר משה ע"ה (שם לג) אין כאל ישרון. ויתכן עוד לפרש כי הנביא ידבר בכתוב ראשון עם הקב"ה ובשני עם ישראל ויאמר ומעולם לא שמעו ולא האזינו האומות קול אלהים כאשר שמעת אתה ועין לא ראתה אלהים זולתך שאתה ראית אותו מתוך הענן הוא שכתוב (במדבר י״ד:י״ד) אשר עין בעין נראה אתה ה' ועננך עומד עליהם, וכן יעשה למחכה לו שיראנו והוא השכר השלם. עוד אפשר לפרש ומעולם לא שמעו ולא האזינו הנפלאות שעשה לשעבר ועין לא ראתה מה שיעשה עוד לעתיד למחכה לו, וזה ירמוז ענין גאולתנו העתידה שכתוב בה (דניאל י״ב:י״ב-י״ג) אשרי המחכה ויגיע לימים אלף שלש מאות ושלשים וחמשה. וידוע לכל מבין כי גלותנו נתנו בו שלשה קצים כענין גלות מצרים:

והענין האדם בעצמו היה קרבן לה' בסוד (ויקרא א, ב) אדם כי יקריב מכם קרבן לה', והאוכל אשר יאכל בטהרת הקודש היה קרבן לו בסוד מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם, הרי האדם *עולם *שנה *נפש, אך ורק מיעוט שנתמעט בקלקול עצת הנחש אז ירד מגדולתו כי הנחש הטיל זוהמא ולא פסקה עד שבאו להר סיני ואז פסקה זוהמת הנחש (שבת קמו, א), והיה ראוי להיות מוחזר העטרה ליושנה וסימנך (שמות ) והר סיני [כולו] עשן ר"ת *עולם *שנה *נפש: