וְכִֽי־יִנָּצ֣וּ אֲנָשִׁ֗ים וְנָ֨גְפ֜וּ אִשָּׁ֤ה הָרָה֙ וְיָצְא֣וּ יְלָדֶ֔יהָ וְלֹ֥א יִהְיֶ֖ה אָס֑וֹן עָנ֣וֹשׁ יֵעָנֵ֗שׁ כַּֽאֲשֶׁ֨ר יָשִׁ֤ית עָלָיו֙ בַּ֣עַל הָֽאִשָּׁ֔ה וְנָתַ֖ן בִּפְלִלִֽים׃
כד הקמח
דרשו רז"ל על דוד (שמואל ב כ״ג:א׳) נאם דוד בן ישי ונאם הגבר הוקם על שהקים עולה של תשובה והוא ענין בת שבע שהתודה בו ולא נתבייש לומר חטאתי כשבא אליו נתן הנביא ואמר לו משל הכבשה על בת שבע, וזה הוא שאמר (שם יב) ולרש אין כל כי אם כבשה אחת קטנה אשר קנה מפתו תאכל ומכוסו תשתה וגו'. והשיב לו דוד ואמר (שם) חי ה' כי בן מות האיש הזה, ואת הכבשה ישלם ארבעתים וגו'. והנה דוד דן אותו בשני דינין מיתה ותשלומין, ודבר ידוע שאין אדם מת ומשלם משום דכתיב (שמות כ״א:כ״ב) ולא יהיה אסון ענוש יענש הא אם יהיה אסון לא יענש. אבל הענין כי דוד נסתפק בדברי נתן הנביא אם היו דבריו דרך משל וחידה על אחד משרי העם שלקח אשת חבירו או היה הענין ממש. ועל כן השיב לשניהם כי אם היה דרך משל על לוקח אשת חבירו על זה אמר חי ה' כי בן מות הוא, ואם אולי היה ממש על זה אמר ואת הכבשה ישלם ארבעתים. כי כן בדין התורה מי שגנב וטבח (שמות כ״א:ל״ז) ארבע צאן תחת השה, ואחר המשל הזה ושהודיע שהוא החוטא השיב דוד ואמר חטאתי לה':
שמירת הלשון
קָשָׁה הִיא הַמַּחֲלֹקֶת שֶׁהִיא מְבִיאָה לִידֵי מִיתָה, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כ"א כ"ב כ"ג): "וְכִי יִנָּצוּ אֲנָשִׁים וְנָגְפוּ אִשָּׁה הָרָה וְגוֹ'; וְאִם אָסוֹן יִהְיֶה וְנָתַתָּה נֶפֶשׁ" וְגוֹ' מִי גָּרַם לָהּ? הֱוֵי אוֹמֵר הַמַּחֲלֹקֶת.
מעלות המדות
קשה היא המחלוקת שהיא מביאה את האדם לידי מלקות, שנאמר (דברים כה, א) כי יהיה ריב בין אנשים וגומר, אין שלום יוצא מתוך מריבה, (דברים כה, ב) והיה אם בן הכות הרשע, מי גרם לו ללקות הוי אומר המחלוקת. קשה היא המחלוקת שהיא מביאה לידי מיתה שנאמר (שמות כא, כב) וכי ינצו אנשים ונגפו אשה הרה, (שמות כא, כג) ואם אסון יהיה וגו', מי גרם לה הוי אומר המחלוקת. ואמרו חז"ל מותר לומר לשון הרע על בעלי מחלוקת, ומה טעם (מלכים א א, יד) ואני אבוא אחריך ומלאתי את דבריך, ומפני מה נהרג אדוניה בן חגית, עילה מצאו על שתבע אבישג השונמית, שבעבור כך לא היה חייב מיתה, אלא שמבקשין להתיר דמן של בעלי מחלוקת, לפיכך מצאו לו העילה הזאת.